לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃ (ס)
משך חכמה
לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כו' כי קללת כו' ולא תטמא את כו'. יתכן לפרש ע"ד מוגבלות (הידוע לבעלי הפשט) לא תלין נבלתו על העץ כי קללת, כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך אשר ד' וכו'.
משך חכמה
כי קבור תקברנו. בסנהדרין אזהרה לקובר מתו כי קבור תקברנו, יעוי"ש. נראה דכפילות מורה אפילו מאה פעמים כמו דדריש הנך כפילות בפרק אלו מציאות ופעם הראשון כשהוא תלוי הקוברים אותו הוא מסור לב"ד שהם הרגוהו כו', אבל כשחטטוהו ואח"כ לקבור אותו פעם שני הוי ככל אדם. ומשמע מזה דבכל מת חייבים לקבור. ודו"ק.
משך חכמה
כי קבר תקברנו כו'. בירושלמי מו"ק פ"ב אין מפנין את העצמות כו' ובתוך שלו אפי' מן המכובד לבזוי מותר מפני שערב כו' נינוח אצל אבותיו. מפורש במקרא וילך דוד ויקח את עצמות כו' בקבר קיש אביו, הרי דפינה אותו מקבר ישן לקבר אבותיו. ומה שכתוב ויצומו ד' ימים נתפשט המנהג לצום בהתחלת בה"ק כשנקבר יחידי, אם כי בקרא הוא על מה שנפלו במלחמה ונתמוטטה רגליהן של שונאי ישראל.