כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים׃
שפת אמת
לעשות אותם ימי משתה ושמחה. ואיך. רק כמ"ש נזכרים ונעשים. שעל ידי הזכירה מתעוררים הימים ונעשים ימי משתה ושמחה. ופי' הזכירה בכל איש ישראל להתבונן בנס ולהתדבק בהשי"ת מאהבת הנס. כי זכירה הוא בעומק הלב. במקום שאין שם שכחה. וכפי מה שנזכר למטה בלב איש ישראל. כמו כן נתעורר למעלה:
הגדה של פסח
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת־כָּל־הַנִסִּים הָאֵלּוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּ יָהּ.
שפת אמת
קימו וקבלו כו' להיות עושים כו' וכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה כו'. ומה זה שבח הגדול שקיבלו עליהם מעשה זו. אבל הענין הוא עפ"י מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס כו'. ותוס' מקשים הא מקודם הקדימו נעשה לנשמע. ולמה הוצרך לכוף עליהם הר כגיגית. אבל באמת המגיד מראשית אחרית הוא ראה וידע כי לא ישארו בכתריהם. כאשר חכמים הגידו קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. וע"י שכפה עליהם הועיל אח"כ לקבל השמיעה. גם שקלקלו הנעשה בחטא הידוע. מול זאת אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש נראה שניתקן עתה בימי הפורים קלקול הנעשה. לכן הימים נזכרים ונעשים. ולכן המצוה לענג הגוף. ואיתא בזוה"ק כי בפורים מתקנים ע"י עונג כמו ביוה"כ ע"י עינוי ע"ש. וכמו ביוה"כ נגמר הכפרה ואמר סלחתי. והוא ע"י תשובה במ' יום שע"ז נתקן ימי אלול לתשובה מיראה. וכמו כן בחדש אדר מאהבה ושמחה זוכין לתשובה וע"י שנתקן העשי' לכן המצוה במשתה ושמחה: