וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֮ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת׃
מלחמות השם יחיא קאפח
ד) ולא יהא כח רבותינו בעלי הקבלה החדשה גדול מכח ב"ד הגדול היושבים בלשכת הגזית ולא השגתם יתירה מהשגת סנהדרי גדולה! ועם כל זה אמרה תורה שאם טעו והורו להתיר את האסור, או שגגו בע"ז וכו'. למדנו מן התורה ומרבותינו במסכת הוריות, שאפשר לב"ד הגדול לטעות ולהורות התר באיזה פרט בע"ז. כי האדם קורץ מחומר בין גדול בין קטן, ועלול הוא לטעות, ולכן צותה תורה כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך כדי למעט הטעות. איך אינו נמנע שלא יטעו אפי' ב"ד הגדול. שהרי נאמר בתורה ונעלם דבר מעיני הקהל. והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. ולפי קוצר דעתינו בראותינו ההפרש הגדול שיש בין רבותינו הראשונים ואיך היתה אמונתם בענין האלוהות ויחוד השי"ת על פי תוה"ק כמבואר בר' בחיי בעל חובת הלבבות ור' יהודה הלוי בספר הכוזרי ובתפלותיו ור' סעדיה גאון בס' האמונות והדעות והרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה ובס' מורה הנבוכים. והרוקח בשער הייחוד, וס' מצות הגדול ורבי יוסף אלבו בספר העיקרים, ור' מאיר אלדבי בספר שבילי אמונה. וזולתם רבים וכן שלימים. ואיך הוא עתה בספרי רבותינו האחרונים ע"פ הקבלה החדשה הנמשכת מתחלת אלף השישי בחבלי השוא עד שנעשית בזמנינו כעבות העגלה והאמינו באלהים רבים. ושהעיקר בהם אשר אליו כל עבודתינו וברכותינו הוא הפרצוף האחרון שבאצילות הנקרא (קצר אפים) זעיר אנפין.
נועם אלימלך
וזהו "ועשו כל העדה פר בן בקר" [פר] הוא רמז לדינים, עושים מהם "בן בקר" דהיינו רחמים וחסדים מלשון בוקר, "אחד לעולה" ר"ל שמעלים הכל אל אחדות גמור, "לריח ניחוח לה'" שיהא נחת רוח לפניו ית"ש ויתעלה, "ומנחתו ונסכו כמשפט" דאיתא אליהו נענה בתפלת המנחה, והטעם נראה שהוא מחמת שאז יוצאים הדינים משורשם והצדיק הרואה זאת ממתיקם לרחמים ע"י תפילתו שמתפלל אז ושופך את לבו במנחתו כמים הנשפכין ומתנסכין וזה חביב מאוד לפניו ית' ולכן נענה בתפלת המנחה. וזהו "ומנחתו" פירוש תפלת המנחה שלו, "ונסכו" ר"ל מה ששופך ומנסך לבו, עי"ז הוא ממתיק הדינים. "כמשפט" פירוש כפי העת והזמן שרואה הצדיק הדינים יוצאים, שלא כל העתים שוות בעת צאת הדינים, ולפעמים יוצאים בהתגברות גדול ואז צריך הצדיק להוסיף יקר תפארת תפילתו הטהור באהבה רבה ויראה גדולה למען המתיקם, ולפעמים לא כ"כ בהתגברות. כפי העת והזמן, כן הצדיק מתפלל להפכם לרחמים גדולים. וזהו "כמשפט". "ושעיר עיזים אחד לחטאת" דאיתא הטעם של שעיר המשתלח היה כדי ליתן חלק לס"א שלא יקטרג על ישראל כידוע. וזה רמז "שעיר עיזים" שגם הצדיק הגמור שהוא כל העדה כנ"ל, צריך ג"כ להניח יניקה קצת לס"א כדי שלא יקטרג עליו, וזהו "לחט"ת" חסר א', רמז שח"ו אינו פוגם באלף, פירוש באחדות ע"י חטאו, "כי שגגה היא" והשם אנה לידו מטעם הנ"ל.
ספרי במדבר
וכי תשגו ולא תעשו ע"ג היתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאים עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה (ולדון בקבועה) שיהיה צבור מביאים עליה פר לעולה ושעיד לחטאת לכך נאמרה פרשה זו. וכי תשגו ולא תעשו [את כל המצות האלה] בע"ג הכתוב מדבר. אתה אומר בע"ג או אינו אלא (באחד מכל) [בכל] מצוות האמורות בתורה. תלמוד לומר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ייחד הכתוב מצוה (זו) [אחת] בפני עצמה ואיזו זו ע"ג. אתה אומר ע"ג או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה, תלמוד לומר וכי תשגו ולא תעשו [את כל המצות] באו כל המצות ללמד על מצויה אחת, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה [אף מצוה אחת שעובר עליה פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה. ואיזה זה ע"ג שפורק עול ומפר ברית] (אף העובר על מצוה אחת פורק עול ומפר ברית) ומגלה פנים בתורה שנאמר (דברים יז) לעבור בריתו, ואין ברית אלא תורה, שנאמר אלה דברי הברית. רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל מה כל האמור להלן בעבודת גלולים הכתוב מדבר אף כל האמור כאן בעבודת גלולים הכתוב מדבר. אשר דבר ה' אל משה מנין אתה אומר שכל המודה בע"ג כופר בעשרת הדברות תלמוד לומר אשר דבר ה' אל משה ולהלן הוא אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אחת דבר אלהים (תהלים סב) הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמיה כג). מנין אף במה שנצטוה משה שנאמר את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה. מנין אף במה שנצטוו (נביאים), [אבות] תלמוד לומר למן היום אשר צוה ה'. ומהיכן התחיל הקב"ה לצוות מאדם, שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם. ומנין אף במה שנצטוו הנביאים שנאמר והלאה לדורותיכם. מגיד הכתוב שכל המודה בע"ג כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעכו"ם מודה בכל התורה: