ציטוטים על דברים כ:יט

ודע עוד כי הגרעין אשר נזרע באדמה הוא מוציא אילן ופירות ועלין והענפים, והעלין והפירות הם בצורה מיוחדת שראוי אל הגרעין מצד טבעו המיוחד לו, ואל תאמר שאם היה מוציא הענפים והעלין בצורה אחרת שהיה זה רע, רק כי כך גזר הטבע של הגרעין ובצורה זאת התאר הזה יוצא הגרעין הזה אל הפעל הגמור, והוא בשלמות כאשר מוציא העלין והפירות כפי מה שראוי אל טבע הגרעין. וכמו כן עצמו הנפש שהיא מלמעלה היא זכה וטהורה ונתנה בגוף האדם למטה, וצריך שיוציא אותה אל הפועל כמו שהגרעין יוצא אל הפעל מן האדמה שנזרע בו, והיא יוצאת אל הפעל כפי מה שראוי לנפש, וכאשר יצאה הנפש אל הפעל היא בשלמות, ומצד השלמות שלה היא דבקה למעלה עם ה' כמו שהיא באה מלמעלה. רק כי זהו ההפרש, כי האילן הוצאת תואר הענפים והעלין וצורת הפירות הכל הוא טבעי, אבל האדם הכל מצד הנפש, כי אין מעלתו האחרונה טבעית כלל רק יש לאדם נפש אלקית מיוחדת, וכפי נפשו האלקית נתן לו גם כן מצות מיוחדות אשר ראוים לו, ולכך נתן השם יתברך התורה והיא בלתי טבעית ועל ידה יצא אדם לפעל השלמות כמו שיצא האילן לפעל השלמות, והוא אשר רמז הכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה כמו שנתבאר במקום אחר. וכמו שבאילן הוצאת הענפים והפירות שלו לצרף את טבעו כאשר ראוי, ואם לא היה מוציא הענפים והעלין וצורת הפרי בודאי היה מקולקל כאשר ראינו שאינו מוציא שלמות שלו אל הפעל, כך הוא דבר זה אם לא היה מוציא פעולת המצות אל הפעל היה נשאר בכח מוטבע בחומר, ודבר זה קלקול אליו כאשר נפשו מלמעלה והיא מוטבע בגוף אם כן הנפש היא נשאר בכח, וצריך שתצא נפשו אל הפעל מן החמרית ואין זה רק על ידי מצות אלקיות כמו שיצא לפעל זרע הנטוע בארץ ודבר זה צירוף נפשו כאשר יוצאת לפעל. ולכך אמרו ז"ל בכל מקום כאשר היו רוצים לדבר על שכר המצות אמרו (פאה פ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, מפני שהאדם על ידי המצות יוצא אל הפעל השלמות, במה שהיא נפש אצולה מלמעלה, כמו שיוציא האילן לפעל השלימות שלו עד שקונה האדם המעלה העליונה ולהיות דבק בו יתברך. ולכן אין לך לשאול למה על ידי מצוה הזאת האדם בשלימות בפעל, שודאי אין זה קשיא, כמו שאין עליך לשאול למה אילן זה בפעל השלימות כאשר צורתו ותוארו כך ולא היה צורתו ותוארו בענין אחר, רק כי דבר זה מתחייב לפי העצם הגרעין, וכך מתחייב, לפי נפשו אשר היא אלקית מלמעלה שהוא בעל השלימות כאשר הוא עושה מצות אלו, והכל הוא לפי מה שנותן השכל שיהיה האדם בפעל מצד שיש לו נפש אלקית ומה שגוזר עלינו וזהו צירוף נפשו. ומפני כי האדם הושלם ברמ"ח אברים, והעולם שלא יצא מן הסדר רק יעמוד בסדר שלו ולא ימוש הושלם בשס"ה ימים, ובשביל כך נתן לאדם גם כן רמ"ח מצות עשה אל השלמתו ונתן לו שס"ה מצות לא תעשה שיעמוד בסדר שלו שלא יצא מן הסדר שנברא עליו. ובמקום אחר פרשנו עוד כי האדם שהוא עיקר בנבראים ומקומו בעולם הזה תחת השמש וזהו ביתו ומקומו וכמו שאמרנו שעל כל הדברים שוהם בעולם יאמר שהם תחת השמש. וכל דבר בעולם יש לו מקום, כמו שאמרו (אבות פ"ד) אין לך דבר שאין לו מקום, כאלו היה המקום שייך לאדם עד שהמקום נכנס בגדר של כל דבר, ולכך צריך לכתוב בגט שם המקום. ובדבר זה הארכנו במקום אחר כי המקום שייך לאדם ונכנס בגדרו. ולפיכך מצות התורה אשר נתן לאדם כנגד האדם ועולמו אשר דר בו האדם והוא מקומו. והאדם בעצמו יש לו רמ"ח אברים שהם שלימות האדם וכנגד זה נתן לו רמ"ח מצות עשה שהם שלימות האדם, ויש לו מקום אשר הוא בו אשר המקום מגביל הדבר שלא יצא, וכבר אמרנו כי מקומו של אדם הוא תחת החמה וכך נתן לאדם שס"ה מצות לא תעשה כנגד החמה שיש לה שס"ה ימים, ואלו שס"ה מצות מגבילין את האדם שלא יצא חוצה ויעבור אלו שס"ה מצות והם מקומו כמו שהחמה שס"ה ימים שנה הוא מקומו של אדם, והבן הדברים האלו ופרשנו אותו במקום אחר. כלל הדבר כי האדם יוצא לפעל על ידי אלו המצות עד שהוא בשלימות הגמור, ועם כי בודאי כל דברי תורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כלומר כי כל דרכיה של תורה הם טוב בעצמם וזה כנגד מצות עשה, וכל נתיבותיה שלום וזה כנגד לא תעשה, שכאשר ישמור האדם החוק שנתן לו השם יתברך שלא יעבור שס"ה מצות לא תעשה כנגד החמה שיש לה שס"ה ימים, ואלו שס"ה מצות מגבילין את האדם שלא יצא חוצה ויעבור אלו שס"ה מצות והם מקומו כמו שהחמה שס"ה ימים שנה הוא מקומו של אדם, והבן הדברים האלו ופרשנו אותו במקום אחר. כלל הדבר כי האדם יוצא לפעל על ידי אלו המצות עד שהוא בשלימות הגמור, ועם כי בודאי כל דברי תורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כלומר כי כל דרכיה של תורה הם טוב בעצמם וזה כנגד מצות עשה, וכל נתיבותיה שלום וזה כנגד לא תעשה, שכאשר ישמור האדם החוק שנתן לו השם יתברך שלא יעבור שס"ה מצות לא תעשה ולא יצא האדם מן החוק המוגבל ואז יש לו שלום, וכאשר יעבור החוק ונכנס בגבול אחר שאינו ראוי לו אין שלום לו רק השלום כאשר ישאר כל אחד בגבול שלו, מכל מקום אין מה שציוה השם יתברך את האדם המצוה מפני שהוא טוב ורצה שיעשה הטוב, רק שהמצות הם צירוף הבריות שיצא מן הטבע החמרית כמו שאמרנו. ולכך כמה מצות שאם עשאן אחר חייב מיתה כמו שאמר (סנהדרין דף נ"ח ע"ב) גוי ששמר את השבת חייב מיתה, ואלו היה המצוה משום שהדבר הזה והמעשה הזה טוב בעצמו סוף סוף עשה הגוי מעשה הטוב, רק שהמצות הם אל המקבל כפי סדר השכלי אשר ראוי, ולזה נותן סדרו כך ולזה אין נותן לו סדרו כך, אבל אם סדר השם יתברך המצות כפי הטוב סוף סוף היה המעשה ההוא טוב בעצמו, ולכך המצות הם מצרפים אדם זה ואת זה ממיתים כי הכל לפי הסדר השכלי. וזהו פירוש ומה אכפת להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר ובין שוחט מן העורף, כי בודאי מצד עצם הפעולה אין חלוק רק שכך ראוי אל המקבל לפי סדר השכלי. והתב' לך שאל יאמר האדם כי המצות הם שהשם יתברך רוצה השחיטה בעצמה, רק מפני שהשחיטה הוא מעשה שראוי אל האדם סדר הזה לא מצד עצם השחיטה, וזהו בודאי זכוך הנפש כמו שבארנו. ולפיכך לעתיד כאשר השם יתברך יעשה סעודה לצדיקים לא תהא שום שחיטה כלל מאחר כי השחיטה היא לצרוף האדם ולעתיד לא יהיה צריך צירוף, כי האדם יהיה אז בשלמות מעלתו, ואלו היה השחיטה טובה וראויה מצד עצמה אם כן למה תהא השחיטה בטילה כי הדבר שהוא טוב מצד עצמו אין בטול לו, רק כי השחיטה היא לצרף האדם מצד כי מעשה השחיטה השכל מחייב זה שכך יעשה האדם ובזה האדם הוא בפעל השלמות, ולפיכך המצוה הזאת היא צירוף נפשו שהיא מלמעלה, אבל מצד עצם השחיטה לא אכפת להקדוש ברוך הוא אם נוחר או מעקר שיהיה הנוחר רע בעצמו זה אינו, ולכך לעתיד שאין עוד צרוף אין שחיטה, ודבר זה מבואר ביותר ועוד יתבאר זה:

עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ. כִּי כָל עֵץ נִקְרָא עֵץ שֶׁל פְּרִי, וְכֻלָּם עוֹשִׂים פְּרִי – מִקְצָתָם לְמַאֲכָל וּמִקְצָתָם לִרְפוּאָה. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ״ נִרְאֶה לְפָרֵשׁ כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה הוּא וְדוֹמֶה לוֹ, הֵן מִצַּד תְּמוּנַת קוֹמָתוֹ הֵן מִצַּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִשָּׁאֲרוּת נִצְחִי כְּמוֹ הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יד:ז) כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה. וְכָל הַדְּשָׁאִים מִתְיַחֲסִים לִשְׁאָר הַבַּעֲלֵי חַיִּים, הֵן מִצַּד הֱיוֹתָם נְמוּכִים בְּקוֹמָה הֵן מִצַּד שֶׁאֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף, כִּי אִם כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל (איוב יד:ב). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא כָּל מִין מַאֲכָל שֶׁיִּהְיֶה נָאוֹת לְמִזְגּוֹ שֶׁל הָאוֹכֵל, וְצֵרֵף כָּל מִין לְמִינוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן״, רוֹצֶה לוֹמַר דָּבָר שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ מִצַּד הֱיוֹתוֹ קָרוֹב לְטִבְעוֹ וּמִזְגּוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ׳ אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה״, כִּי אֵין הָעֵשֶׂב יָאוֹת אֶלָּא דַּוְקָא לְמִין הַחַי הַבִּלְתִּי מְדַבֵּר הַחָמְרִי. אֲבָל אֶל הָאָדָם אָמַר ״הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב וְגוֹ׳ וְאֶת כָּל הָעֵץ״ וְגוֹ׳, כִּי מִצַּד חֵלֶק הַחָמְרִי שֶׁבָּאָדָם יָאוֹת לוֹ גַּם הָעֵשֶׂב, וּמִצַּד עֵרוּב הָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ יָאוֹת לוֹ פְּרִי הָעֵץ. וְאָז יֵלֵךְ כָּל מִין לְמִינוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ״ – לְמִי שֶׁהוּא מִינוֹ, דְּהַיְנוּ הָאָדָם. וְ״עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע״ לֹא הִזְכִּיר בּוֹ ״לְמִינוֹ״, לְפִי שֶׁהוּא גַּם כֵּן לָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ מִכָּל וָכֹל. אֲבָל בַּעֲשִׂיָּה הִזְכִּיר ״לְמִינֵהוּ״ מִצַּד שֶׁהוּא מִצַּד אֶחָד לְמִינֵהוּ, דְּהַיְנוּ לְחֵלֶק הַחֹמֶר שֶׁבָּאָדָם.

א"ל ר' ירמיה לר' זירא ליתי מר ליתני א"ל חלש לבאי ולא יכילנא לימא מר מילתא דאגדתא א"ל הכי אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה וכי אדם עץ שדה הוא