ציטוטים על שיר השירים ז:ב

מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן׃

חנה אריאל

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ודרז"ל בתו של אאע"ה שנק' נדיב. פי' כשנקראת בתו של אאע"ה אז יופי הפעמים בנעלים דוקא. אבל בר"ה דיצחק אחיד בבנוי כמ"ש בזהר פ' אמור ואז לא תקרא כנס"י בשם בת נדיב. ואז ג"כ אין היופי בנעלים דהיינו נעל דשכינתא שהוא לבוש המעשה בגשמיות דוקא. אלא בבחי' תשובה דוקא שהוא בחי' הפשטה מן הלבושים דעולמות. ונמצא שיש ב' בחי' עליות דכנס"י למעלה. הא' כשהיא עולה והעולמות עולין עמה כמ"ש עולת תמיד. כד איהי סלקא כולהו סלקין ואעפ"י שהפי' כולהו סלקין קאי על המדות עליונות. שהן בבחי' למעלה ממדרי' המל'. אך זה נעשה ממילא כשהמדות סלקין למעלה ממדריגתם. אז יש עלי' לעולמות התחתונים ג"כ כמשי"ת. והב' הוא בחי' עלייתה מן העולמות והעולמות אינם עולין בעלייתה. כי עלייתה הוא בבחי' הבדלה מן העולמות. וזהו השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם שיהי' חדוש ימים שהן לבושין דבחי' עולמות. כחדוש הראשון שנעשה מלמעלה למטה. והשיבנו ה' אליך הוא בחי' יצחק דאחיד בבנוי הנ"ל. ועי"ז נעשה החידוש כקדם. דהיינו פעם הראשון בחדוש הבריאה שהי' בחסד חנם ככה ע"י עלי' דיצחק בא חסד דאברהם ויעקב דאחדין ליצחק בקולו של שופר כמ"ש בזהר. וזהו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והנה לכאורה יש להפליא. דהנה ידוע דיצחק הוא מדה"ד תמיד בכל מקום ובגמ' אמרו ע"פ כי אברהם לא ידענו כו' שכשאמר הקב"ה לאברהם וליעקב בניך חטאו. אמרו לו ימחו על קדושת שמך. ויצחק טען בעדם והצילם. ואמרו שם בגמ' פתחו ואמרו כי אתה אבינו ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו כו'. והרי נהפוך הוא שאברהם ויעקב תבעו דין על ישראל ויצחק ריחם עליהם ומחוי להם. וגם להבין מה שאמרו ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו:
שאל רבBookmarkShareCopy

פרי הארץ

והנה ענין יחוד קב"ה הביננו הכתוב באמרו קודם החטא אדם הראשון ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו ואח"כ וידעו כי עירומים הם. ויעש ה' להם מלבושי' כתנות עור, הענין הוא מאמר ויהי האדם לנפש חי', ופרש"י ז"ל חי' שבכולן ע"ש, פי' כי החיות שבאדם הוא החיות שבכולן בכל סדר הבריאהמסוף המעשה עד המחשבה תחילה, שהוא כל התורה כולה ויחוד קוב"ה ושכינתיה, כאמרם ז"ל הסתכל בתורה וברא ואם כן הגופים של אדם הן הן גופי תורה, אם כל דרכיו יכונו הכין לקראת ה', ומעתה אין שום בושה בגוף ערום אחר שהוא גוף התורה, אם אמנם נאמר חמוקי יריכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. הרי הגוף מסתיר את התורה להיותו בתוכו וחי בהם, מה שאין כן אחר החטא שהגוף היה נפרד וידעו כי עירומים הם. ויעש ה' להם כתנות עור, שהם לבושים להיות כל התורה היתה צריכה להתגשם על דרך הגוף במצות גשמיי' והיו צריכים עוד ללבושים, כמאמר כבשים ללבושיך, להיות התורה צריכה להיות בסתר כירך, אבל גופים שהן הן גופי תורה קולע אל השערה ולא יחטא, הנה זה הוא יחוד קב"ה ושכינתיה, גם בוש לא יבוש גם הכלם לא ידע.
שאל רבBookmarkShareCopy

שפת אמת

בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. מו"ז ז"ל פי' כי הנדיבות הי' במנעול ושמירה שלא יתפשט נדיבות ושמחת החג לדברים חיצונים כו' ודפח"ח. וי"ל לפי"ז בת לשון מדה שהנדיבות הי' במדה. וי"ל עוד כי באמת כל החמדה שנמצא בעולם הוא מחמדת התורה שנמצא בבנ"י. וכפי מה שבנ"י ממשיכין החמדה לשמים נתבטלין כל התאוות ומתמעטין. כי אין חמדה כחמדת התורה. ובזמן המקדש הי' נדיבות בנ"י למעלה. וז"ש בנעלים כמ"ש זהב סגור שנסגרו כל זהבים בפניו. כן נסגר וננעל כל הנדיבות בעבור נדיבות בנ"י. ולכן כתיב ולא יחמוד כו' ארצך בעלותך לראות כו'. ארצך הוא הרצון כמש"ל שכל החמדה גונבים הרשעים ה) מב"י וע"י עליות רגלים א"י ליקח החמדה והרצון. לכן כשבנ"י באמת על עמדם כראוי שונאיהם ו) קצו בחייהם. ולא נחרבה ירושלים עד שביטלו הרגלים. כי ולא יחמוד כו' קאי על כלל ארץ ישראל ג"כ. וצריכין גם עתה לשוב בתשובה על שביטלנו. הרגלים. וע"י התפלה והתשוקה בכל רגל לזכות לראות פני ה' נוכל לתקן זאת. וז"ש במד' אף שביהמ"ק חרב לא בטלו רגלים היינו התשוקה והרצון לזה כנ"ל:
שאל רבBookmarkShareCopy