וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
שפת אמת
וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. איתא בזוה"ק כי גלות מצרים ועבודה הקשה הי' לטובה כדי שלא יתערבו בנ"י באומות ע"ש. וכ"כ הפך לבם לשנוא עמו. שנותנים ע"ז שבח והודי' שנעשו שונאים לבנ"י. וגם המצריים לא רצו להיות שונאים כי ידעו זה ג"כ [וז"ש בפרך בפה רך כו'] רק הש"י הפך לבם וכ' ולאום מלאום יאמץ. פי' ע"י שנאתם בנ"י מתרחקין מהם וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח:
משך חכמה
ואף גם זאת בהיותם בארץ וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלקיהם. הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין, וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה, אשר ישראל יתנודדו בארצות שנים רבים מאד מאד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות, אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה ע"ז גדולי האומה לעשות בזה גדרים וסיגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה, הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב, אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה, חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהן, בשמותיהם, ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים, לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמוש"א מה מזבח מכפר כו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עו"ג יעו"ש]. ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעיי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם, פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון, שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף פקד יפקד. וכן כל השבטים, שבזה הניחו שרש גדול בלבב ישראל. ולכן ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים, שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמן למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה ובראשם עזרא ואנשי כנה"ג, שגדרו וסיגו האומה בי"ח דבר, להבדל מן הגוים בכל דרכיהם, שידעון ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה והוא כשתילי זיתים, שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי, שאפילו אליהו אינו יכול לבטל, פירוש, כל זמן, שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבוא, לא יבטלו, שהן הן הדברים המקיימין להאומה בגולה ומזכירין אותו, שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.
שפת אמת
בפסוק וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. ופירש"י כשם שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. דקשה עינו. רבה. ופרץ. הל"ל. לכן פי' שהקב"ה שילם לבנ"י גם על מה שחשבו המצרים להרע להם. הגם כי לא עלתה בידם פרע להם הקב"ה גם על זה. כמ"ש בעכו"ם נחשב מחשבה כמעשה. גם הפי' על כל גליות שאח"כ כידוע שמצרים הי' כלל ושורש של כל הגליות. וכמו כן גאולת מצרים שורש לכל הגאולות כמ"ש במ"א. לכן כ' ויוצא א"ע ישראל מתוכם לחירות עולם. פי' שאחר גאולת מצרים נעשו בנ"י בני חורין. והגם שגם עתה בעו"ה עבדים אנחנו בגלות אבל עכ"ז החירות בידינו. והוא התורה כמארז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. והיינו שאחר גאולת מצרים נתרוממו בנ"י למעלה מהטבע וניתן להם התורה שהיא עץ החיים והשורש של כל הבריאה. ממילא הם בני חורין לכן מצווין לזכור בכ"י יצ"מ. ולכן כ' כאשר יענו דהיינו שבאופן זה נהג הש"י להיות הגלות הכנה לגאולה שאח"כ כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו ע"י יסורין תורה וא"י ועוה"ב ע"ש. וזה מטעם אוהבו שחרו מוסר ע"ש במד'. והיינו שרצה הקב"ה שיהי' המתנות דבר של קיימא. לכן הקדים לתתם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורין לצורך מתנה של התורה. כמו כן יש לנו להבין יסורים של גלותינו המר שהוא הכנה לימות המשיח ולעוה"ב. לכן בכל תוקף שיש בכל גלות הוא לקיים כן ירבה וכן יפרוץ: