וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (ס)
שפת אמת
ומ"ש בשבת וזכרת כי עבד כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת המהר"ל פי' שזה טעם על שהשבת מיוחד לבנ"י דוקא. אך גם בקידוש אומרים זכר ליצ"מ והוא כנ"ל שבשבת יש בחי' גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ"ל:
שפת אמת
וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. אף כי עיקר טעם שבת בעבור ששבת הקב"ה כמ"ש בדברות ראשונות. אך שלא יאמרו בנ"י אשר המה רחוקים מקדושת שבת. לכן נאמר ע"כ שהוציאנו ממצרים יש לנו דבקות וחיבור לקדושת שבת. ובאמת בכל שבת מתעורר הגאולה. והנה יצ"מ היא יסוד לכל המצות. כי ביצ"מ היו בנ"י עבדי ה' ואותה הנקודה צריכין לעורר תמיד וכל המעשים הם רק לגלות נקודה פנימיות שניתן לבנ"י ביצ"מ. וכן בכ"מ נאמר זכר ליצ"מ עד לעתיד דכתי' לא יאמר עוד כו'. ושבת מעין עוה"ב שיש קצת חירות בעוה"ז: