הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃
נועם אלימלך
העשיר לא ירבה, דאיתא בגמרא "איזה עשיר השמח בחלקו", י"ל הפירוש ע"ד שאמרו חז"ל "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה כו'", ואמרו רבותינו ז"ל איזהו עשיר כו', ר"ל שיהא בטוח בעשרו שחבירו לא יטול חלקו בגן עדן רק הוא עצמו ישמח בחלקו הטוב, ואמר הכתוב "העשיר", פירוש גם אם אתה במדריגת עשיר שתשמח בחלקך בגן עדן, אעפ"כ "לא ירבה", ר"ל לא יחזיק עצמו במדריגה יתירה וגדולה, רק שאינו אלא מחצה כנ"ל, "והדל לא ימעיט", פירוש הדל במצוות, אעפ"כ לא יתייאש עצמו חלילה לילך שובב בדרך לבו, אלא אעפ"כ ישוב לה' "לתת תרומת ה'".
שפת אמת
בענין העשיר לא ירבה. וכן מצינו בנדבת המשכן שהיה בזהב ונחשת ככל נדבת רוחו של כל אחד. וכסף פקודי הי' בשוה להראות כי האהבה ורצון שנמצא בלבות בנ"י הוא הכח אשר נטע השי"ת בתוכינו בעת קבלת התורה. ואינו בכח אנושי. כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו. והאהבה היא מתנה מהקב"ה. לכן כסף שהוא בחי' אהבה יד כל אחד שוה בו. והגם כי מצינו ראינו כי יש חסידים אנשי מעשה שאהבתם גדולה במאוד משאר אנשים. אין זה סתירה מכמה טעמים. ואחת היא כי הנקודה מתפשטת כפי הכנת הכלי והמלבוש. ונקודה של זה נתלבשה בלבוש דק ושל זה בלבוש גם. אבל עיקר הנקודה שוה בכל איש ישראל. והשנית הוא דמצינו דשוקל ע"י עני. ורק ליתן בעצמו יותר ממחצית השקל אסור. אבל העשיר יוכל ליתן עבור כמה עניים. וכמו דמצינו בעשירות דגשמיות. שחלקו של עני מוסר הקב"ה ביד עשיר כמ"ש בספרים כי פקדון הוא אצלו שרצונו ית' הי' שחלקו של זה העני יבוא ע"י העשיר. וכן הוא עשיר בדעת שיש בו דעת להלוך לרוחם של כמה עניי הדעת. ויכול הוא לעורר אהבת כללות הרבה עניי הדעת. אבל מצ"ע לא ירבה כמ"ש: