בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ (ס)
שפת אמת
וכתבו חז"ל שבת ניתן בצינעא דכתיב ביני ובין בני ישראל כו' א"ה לא ליענשו א"ה כו' נשמה יתירה לא אודיעינהו כו' וינפש וי אבדה נפש כו'. ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת. אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת. ולכך כיון שלא ניתן השבת לאוה"ע. אין יכולין לידע בחי' נשמה יתירה. ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה. אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה. יכולין לבוא לבחי' תשובה. ועי"ז יהי' נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת שע"י שיודעין זה בשבת. כי בחול ניטל זה. משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית' ע"כ:
שפת אמת
בגמרא שבת ניתן בצינעא. אות הוא ביני ובין בני ישראל. א"ה לא ליענשו אוה"ע עלי'. שבת אתגלי להו נשמה יתירה לא אודיעינהו. ומה ענין נשמה יתירה. דאיתא אמרה שבת לכל נתת בן זוג ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה כנסת ישראל יהי' בן זוגך. פי' כי ימי המעשה הם כח מעשה בראשית. כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל כו'. ונמצא הנבראים מקבלים מאותן הימים שהם הארות עליונים. וכיון שהם משפיעים להמקבלים. ניתוסף להם כח בשמים. וזה ענין לכל יש בן זוג כו'. אבל בשבת לא הי' בריאה כי בו שבת. ולכן אין לו בן זוג כי אין הנבראים מקבלים מהארת יום השבת כי לא הי' בו בריאה. כי שבת הוא נשמת ימי המעשה. רק בנ"י שהם ג"כ נשמת הבריאה. כי כל הבריאה תלוי בהם. והם מעוררין חיות כל הנבראים. לכן מקבלים הם מהארת השבת. ונמצא שבת משפיע לבנ"י. ולכן ניתוסף גם נשמה לשבת. ונק' נשמה יתירה כמו נשמה לנשמה. והבן:
שפת אמת
שבת הגדול אמרנו כי שבת יש בו טעם כי ששת ימים עשה ה'. ויש ג"כ טעם וזכרת כי עבד היית כו'. והנה זה הטעם ניתוסף ביציאת מצרים לכן נתגדל מצות השבת ביציאת מצרים ע"כ. וביאור הדברים דאיתא ברע"מ פ' זו דיש ב' בחי' שבת דיש עבודת המלכות ושיעבוד סט"א לפשוטי בני אדם ובשבת נייחא. ויש עבודת עבד למקום ב"ה בקבלת עול מלכות שמים. אבל בשבת יש גם לזה חירות מבחי' עבד לבן לעבוד באהבה כו'. ופי' הדברים כמו שפרשנו במ"א מן העולם ועד העולם שיש ב' מיני התעלמות והסתרות א' מצד עובי הגשמיות והסתר החשכות של סט"א. ויש מצד עומק הקדושה שאין יכולין להשיג והוא עומק רום כו'. והם ב' השבתות הנ"ל מי שזוכה בימי המעשה לגבור נגד היצה"ר זוכה לשבת הקטן שהוא חירות מסט"א ליכנוס תחת עול מלכות שמים שהוא חירות לגבי זה. והענין שבשבת הכל חוזר למקור. לכן אין בשבת עבדות ושעבוד לסט"א כמ"ש לית שולטנא אחרא כו'. וזה הטעם כי בו שבת כו'. אמנם ביציאת מצרים שיצאו בנ"י לחירות משיעבוד סט"א הי' אח"כ השבת חירות באופן אחר שהוא למעלה משבת הנ"ל שהוא שבת להטבע. וזה הוא שבת הגדול. פי' שגם בימי המעשה אין עליהם שיעבוד הטבע רק בקבלת עול מלכות שמים. רק בשבת חירות להם שמתגלה להם שערי הקדושה הגנוזים כמ"ש מתנה טובה יש לי כו'. והוא ענין נשמה יתירה. ואפשר מצד זה אמרו אלו משמרין בנ"י ב' שבתות כו'. שבת ראשון לצאת מסט"א. ואח"כ שבת השני שבת הגדול כנ"ל. ואמת שבת הגדול כמו שבת תשובה. רק תשרי ביראה ועפ"י המשפט של עבודת האדם. ובניסן באהבה ובחסד עליון אף שאין ראוין לזה כנ"ל: