בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃
צרור המור
ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך. כאן בישרו שימות בחיי יוסף וישית ידו על עיניך אחר מיתתך. ומכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגרם. לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה. כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואמרו בחייהם אינן רואים אבל במיתתם רואים. לפי שאז משיגים אותה מעלה. כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מראה נפלאה נשארו עיניו פתוחות. וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם. ולפי שיעקב כשנתנו לו ללאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף. ולזה אמר בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן. ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעלה לפי שהוא היה קם תחת אביו. וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראו מראה אחרת. כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה. ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית. ולכן רמז ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז שנסתם העולם הזה מאביו ונשאר לבן הזה. ויש לו לבן ללמוד מאביו אם הוא צדיק שיחיה באמונתו ללכת בדרכי ה'. וכן רמזו בכאן שהעין יש בו שלשה מראות כנגד שלשה עולמות. וזה האדם נסתלק מזה העולם לילך לעולמות הנשארות לאור באור פני מלך חיים שהוא אור בת עין. וכן אמרו שם שצריך זה הבן להשליך עפר על עיניו. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך. להורות כי האדם אינו שבע בזה העולם כדכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף. ואינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו. כמוזכר במסכת תמיד בההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון. כששב ממלכות הנשים והגיעו לנחל מים. ושרו שם הדגים והתחילו הדגים להתנועע ולהיות בהם חיות. וכשראה המלך כך הלך בשפת הנחל עד שהגיע ללהט החרב המתהפכת ורצה ליכנס. ואמרו לו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשראה שלא רצו להניחו ליכנס שאל אות כדי יאמינו שהגיע לאותו מקום. ונתנו לו מרגלית אחת קטנה. וכשהגיע למלכותו התחיל לשוקלה והיתה שוקלת יותר מכל אוצרותיו. ושאל לחכמיו ולא ידעו מהו. ושאל לחכמי ישראל ואמרו לו שהיא עין אדם. ובזה יראה כי כל האוצרות כולם אינם חשובים לכלום. ושהוא כבש כל העולם ולא שבעה עינו. ואמר לו שיתן מעט עפר על אותו אבן וישקול יותר ממנה. לקיים מה שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועין האדם לא תשבע. וכן האדם אינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו בשעת פטירתו. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בדיני אבילות. ולכן אמרו שהבן הבכור יתן עפר על עיני אביו לרמוז זה. וזה נרמז באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך:
צרור המור
וי"א כי פרשת הסוטה היא רמז על החטא ע"ד המושכל. כי כשירא אדם שיצרו גובר עליו ונפשו הולכת אחר התאוות. ראוי לו להכניעו. וזהו איש איש כי תשטה אשתו. ומה תיקון יש לזה והביא האיש את אשתו אל הכהן. שזה רמז שילך אצל חכם שהוא ככהן וכמלאך ה'. והביא את קרבנה עליה. שצריך להתקרב אליו ולהגיד לו כל דבריו וכל עונותיו. והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. רמז שיקריב החכם לזה האיש וידבר על נפשו הדברים הראוים לו לעבודת השם. ולקח הכהן מים קדושים. זה רמז שצריך החכם להגיד לו ד"ת והמצוה שנקראת מים קדושים דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ומן העפר יתן אל המים. זה רמז שיזכיר (בו) [לו] יום המיתה דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזה על דרך שאמר רגזו יצריכם ואל תחטאו. אמרו בלבבכם שיעסקו בתורה. ואם לאו יזכור לו יום המיתה דכתיב ודומו סלה. והעמיד הכהן את האשה ופרע את ראש האשה. זה רמז שיבזהו אם לא ישמע לד"ת. וזהו וביד הכהן יהיו מי המרים. הם ד"ת המרים כגידים ולבסוף הם מתוקים מדבש. ואם לא ישמע ובאו בה המים המאררים למרים. כי אחר שלא שמע בד"ת ימות בנפש מרה. וכל הפרשה הולכת על זה הדרך: