וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה [שָֽׁפְכוּ֙] אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃
צרור המור
ובמדרש הנעלם אמרו כי טעם עגלה ערופה הוא. לפי שידוע כי מלאך המות ניתן לו רשות ליטול נפשות החיים בדין. ולא ניתן רשות לשום אדם ליטול נשמה. ואחר שזה ההרוג נהרג על ידי אדם ולא על ידו. הוא עולה ומקטרג ויורד ומשטין. אחר שהשיגו גבולו ולקחו אומנותו. ולכן מדת הדין מתוחה בעולם. ובפרט בעיר הקרובה אל החלל שנהרג זה בגבולם. ולכן התורה רצתה לתקן דבר זה וצותה שימדדו הערים והעיר הקרובה אל החלל. הזקנים שלה יקחו עגלת בקר ויערפו בנחל איתן. בענין שיהיה זה תחת זה. זה כופר זה. זה מחולל על זה. ואותו מלאך שעולה ומשטין. יתקרר בזאת העגלה הערופה ולא יקטרג עוד. וזה כענין המלקות שצוה שיהיה מעור שור וחמור. שהם רמז שתי מדות שמקטרגות. כי בזה המלקות מתקררות ואינן מקטרגות. ולפי שזה האיש בעונו היה ראוי ששדרתו תתהפך לנחש. לזה מכין אותו על שדרתו בזה העור של שור וחמור זה תחת זה. וכן בכאן על זה הדרך. ולכן צוה בכאן וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם. כמו שאומר אני רוחץ ידי מזה העון. ולפי שבסבת זה המלאך. רוח עועים ורוח הטומאה נתפשטה בארץ לעוות אדם בריבו. צוה שירחצו ידיהם מזאת הטומאה. אחר שהם קרובים אל החלל ומדת הדין מתוחה עליהם. וצריך שיאמרו להיות נקיים. ידינו לא שפכו את הדם הזה ולא סבבנו מיתתו. ולפי שזה אינו מספיק. היו צריכים הכהנים לעמוד בכאן לגמור הכפרה. והיו אומרים כפר לעמך ישראל. וכן נראה שהוצרכו בכאן הכהנים לקבל בושה וכלימה. על מה שלא נתכוונו בעבודתם ובתפלתם. כי ידוע שהכהנים נוטלים בשכרם מישראל מתנות כהונה. והכהנים היו עובדים עבודתם בבהמ"ק לכפר על ישראל ולהצילם מכל מכשול ועון. ואחר שנהרג זה בגבולם. לא כיונו בתפלתם ובעבודתם. ואחר שזה כן. ראוי שיבואו לכאן ויקבלו בושה וכלימה על מה שעשו. וזהו ונגשו הכהנים. אחר שבם בחר ה'. ואחר שבם בחר ה' הם סבות הטובות והרעות. וזהו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ולכן היו אומרים הזקנים ידינו לא שפכו את הדם הזה. אבל הכהנים שעומדים בכאן הם סבבו כל ריב וכל נגע. אחר שלא כיוונו בעבודתם. והם שפכו הדם הזה. וכבר פירשתי זה בארוכה בפסוק וישב בה עד מות הכהן הגדול עיי"ש. שנראה שהוא סבב הדבר הזה. וכן בכאן אמר ונגשו הכהנים בני לוי. כי הם גרמו המכשול הזה. אחר שבם בחר ה' לעבוד עבודתם והם לא כיוונו בה. לכן על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. כי מות וחיים ביד לשון. ובזה יתישב מה שאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע כי באופן אחר הוא מיותר: