כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃
צרור המור
והטעם שצריכים לבקש רחמים עליו. לפי שנהרג. וכבר כתבתי למעלה בזו הפרשה איך דין ההרוגים הוא קשה מאד. לפי שהולכים נעים ונדים ואין עולים למעלה. כאומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. עד שינקמו נקמתו. ולכן אמר בכאן לא נודע מי הכהו. שאם נודע מי הכהו מיד חייבים לנקום נקמתו. בענין שתעלה נפשו למעלה. ולא יהיו דמיו צועקים ושואלים דין על מי שאינו נוקם נקמתו. וכמו שפירשתי באומרו ובערת דם הנקי. ולא אמר דם החייב אלא דם הנקי. הוא דם ההרוג שלא יצעק מן האדמה. וזהו ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. שהוא דם ההרוג שהולך וצועק בקרב העם שיעשו לו דין. ואנו מבקשים רחמים שיעלה נפשו למעלה. ולא יהיה דמו ונפשו בקרב עמו ישראל. באופן שזאת העגלה הערופה היא כמו קרבן כפרה על ישראל ועל ההרוג. בענין שתעלה נפשו למעלה. וזהו כפר לעמך ישראל. וראיתי כתוב כי אפילו ההספד שעושין על המתים. וכן מה שאומרים עליהם צדוק הדין. הוא מועיל למת. וזהו כפר לעמך ישראל אשר פדית. אלו המתים שנפדים בממון החיים. וכמו שהקשת מעלה החץ. כן ההספד וצדוק הדין מעלה המת מגיהנם. ואולי סמכו זה על מה שארז"ל מאי ואנכי אפדם. בממונם אפדם. ואמר בכאן אשר פדית. ואם זה יועיל למתים. כ"ש וכל שכן זאת הכפרה שנעשית על ידי הזקנים והכהנים: