וְעַ֤ל הַר־סִינַי֙ יָרַ֔דְתָּ וְדַבֵּ֥ר עִמָּהֶ֖ם מִשָּׁמָ֑יִם וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם מִשְׁפָּטִ֤ים יְשָׁרִים֙ וְתוֹר֣וֹת אֱמֶ֔ת חֻקִּ֥ים וּמִצְוֺ֖ת טוֹבִֽים׃
צרור המור
ואמר ובשביעית יצא לחפשי חנם. לרמוז כי זאת המצוה ראויה להיות ראשונה. לפי שהשביעי מורה על חדוש העולם שנברא בששה ימים. ובז' יצא לחפשי שהוא שנת השמיטה. וכן שנת היובל לחמישים. שאז יוצאים העבדים לחירות כמו שיצאו ישראל ממצרים. ולכן נזכרה יציאת מצרים נ' פעמים בתורה. ולכן כשישראל לא רצו לשמור השמיטה והיובל נתחייבו גלות. כי אחר שהוציאם ה' מבית עבדים והם אינן רוצים לשלוח העבדים חפשים. ראוי להם לחזור לגלות מדה כנגד מדה. ולכן אמר ואלה המשפטים. משפטים ישרים ותורות אמת. ובכולן רמוז הדין והמשפט הראוי לבא על העובר על המצוה והמשפט. והרחמים הראוי לעושה המצוה. ולפי שהדין נותן שיצא העבד. ואולי הוא יעכב בדבר בעבור אהבת האדון. אמר שיפרסם הדבר לפני האלהים שהם הדיינים ויבא אל הזקנים אשר בשער. בענין שידעו שהאדון לא עכב עליו. ואז יעבוד עד היובל. ולשון בגפו אמרו שהוא מצוי בעבודה המצרית בחלק כלי האומנים. כי לשון בגפו הוא לשון כלי אומנות והוא לומר שאם הביא עמו כלי מכלי אומנותו שיוציאהו עמו ולא יעכבהו האדון: