צרור המור על התורה
וסמך יששכר וזבולון ליהודה. לפי שהיו בני גבירה. ואם כן היה לו להקדים ג"כ יוסף ובנימן לדן ונפתלי. אבל הטעם הוא לפי שהוא אמר ביהודה שהמלך ראוי לו להועץ בתורה כאומרו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו'. שרמז שראוי למלך שיהיה החכם והמחוקק בין רגליו כשישפוט העם. לכן בא לפרש מיד מי הוא זה המחוקק. שהוא משבט יששכר כאומרו ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגומר. והם היו הסנהדרין. ולפי שהסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית אמר וירא מנוחה כי טוב. כאומרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה לפי שהיא היתה המנוחה האמיתית. ולכן סמך יששכר ליהודה. ואח"כ חזר לדן ואמר דן ידין עמו. לפי שהיה ראוי לחברו עם יהודה לפי שנקרא אריה כיהודה ושפט עמו כ' שנה כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטי ישראל. ואמר יהי דן נחש עלי דרך. לרמוז שמלכות בית דוד הושתלה מצד רות המואביה שבאת ממואב לחסות תחת כנפי השכינה. ומלכות שמשון שבא מדן נאבדה מצד אשה. היא האשה הזרה אשה נכריה אשר רגליה יורדות מות שאסרה לשמשון בעבותים עד אשר נקרו עיניו. וזה לפי שהוא אמר אותה קח לי כי ישרה היא בעיני וכל זה להנקם מפלשתים. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש. ואמר כי מה' הוא. כמו שא"ר יצחק אם ללצים הוא יליץ. לרמוז כי בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו. ועל זה רמז יהי דן נחש עלי דרך. שזהו דרך ארץ פלשתים שהלך שם לקחת לו אשה. וז"ש במדרש שפיפון עלי אורח מי גרם לשמשון שפישף בגופו שעוורו פלשתים את עיניו. עלי אורח ע"י שהלך אחר עיניו ונשא פלשתית כד"א אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ואין אורח אלא אשה כד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים ע"כ. אבל יהודה הושתל מלכותו מצד אשה היא תמר כלתו ורות המואביה. ואולי שעל זה רמז אוסרי לגפן עירה שנתחברו לגפן שהוא אשה יראת ה' אשתך כגפן פוריה:
צרור המור על התורה
וכן מרע"ה רמז זה יותר בפירוש ואמר ברוך מרחיב גד לפי שהבין דעתו וכוונתו שנשאר בחוצה לארץ לפי שחשבו שארץ ישראל קצרה ידה מהכיל. ולכן בקש ארץ רחבה. לז"א ברוך מרחיב גד. כלומר ברוך ה' אשר הרחיב את גבולך והשלים תאותך כנפשך שבעך. ומזה תבין למה סמכו אצל זבולון. ואחריו בירך לדן ונפתלי שהיו גדולים ממנו. והטעם בזה לפי שלמעלה בברכת זבולון כתיב עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. כמאמרם זכרונם לברכה שא"ה היו באים למכור ולקנות פרקמטיא לארץ זבולון לפי שהיה חוף ימים. וכשהיו רואים שבח הארץ ושבח ישיבת יששכר שהיו נודרים נדרים ומביאין קרבנות לשם על טובות שגמלם. וכשראה משה שבח ארץ ישראל ואיך יאמרו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב. וראה שבט גד שהיו מישראל שנשארו חוצה לארץ והסיתו לראובן ומנשה שישארו עמהם. סמכו לכאן ואמר ברוך מרחיב גד. כי אני רואה עמים הר יקראו. ואע"פ שהם מעם אחר ומארץ אחרת. מכירים שבח ארץ ישראל ושמעו שמועה. ציון ישאלו דרך הנה פניהם לזבוח שם זבחי צדק. וגד שהוא מישראל ויודע שבחה של א"י וסגולתה וקדושתה ומאס בארץ חמדה בשביל מקנהו וקניינו לבוש כר נרחב. ברוך ה' אשר הרחיב גבולו ומלא תאותו הבהמית. כאומרם ולעבדיך מקנה. וזהו מרחיב גד כלביא שכן. כלומר אחר שנשאר בארץ טמאה בלי חומה דלתים ובריח עומד מעותד למקרים. וראוי לו להיות ער ולא ישן כלביא שכן על טרפו שלא יבא אחר ויקחנו כי אינו יכול להתקיים מאד כמו שראינו שגלה בראשונה. ואולי זה רמז שיהיה לו אריה ולביא לשכן רע. כאומרם עלה אריה מסבכו. וזהו רמז על סנחריב. וזהו כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד. ולהורות על חטאתו שחשב שלקח נחלה בראשונה ונשאר באחרונה. אמר וירא ראשית לו. כלומר הוא חשב שהיה ראשית ולא ראה יפה. כי הוא אחרון וארץ ישראל נקרא ראשון. דכתיב מרום מראשון. וזהו וירא ראשית לו. לו היה ראשית ולא אחרית. וזהו יגוד עקב שנשאר באחרית בעקב. כמו שאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך וגו'. ואמר כי שם חלקת מחוקק ספון. כמתנצל על חטאתו ואומר שזה עשה בעבור שראה כי שם בחוצה לארץ חלקת מחוקק ספון שהוא מרע"ה שנקבר שם. ואע"פ שנשאר בחוצה לארץ זכות משה יגן עליהם. והוא יהיה להם לראש ואין ראוי שישאר שם משה קבור לבדו ויעלו כולם לא"י. וכן נתן התנצלות שני עליהם ואמר ויתא ראשי עם. כלומר אחר שראו שבאה נחלתם בעבר הירדן בארץ טמאה. התנדבו לעלות ולראות עם ישראל בראשי גייסות עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ושהו שם י"ד שנה של כיבוש וחילוק. והזכיר בכאן שני דברים להתנצלות על בגידתם. כנגד שני דברים שאמר למעלה. כנגד מרחיב גד שלבשו כר נרחב בח"ל ומאסו בארץ חמדה. אמר כי הטעם בזה היה כי שם חלקת מחוקק ספון. ולכן נשארו חוצה לארץ. וכנגד מה שאמר וירא ראשית לו אע"פ שלא היה ראשית. אמר ויתא ראשי עם כלומר בשביל זה הראשית שלקח. ותקנוהו בבואם בראש בני ישראל כל חלוץ צבא למלחמה. ובזה צדקת ה' עשה. אחר שנשאר שם משה קבור ולא רצו להפרד ממנו. וכנגד השני ומשפטיו עם ישראל. שעשו מה שראוי לעשות בשורת הדין. וכל זה הוציאוהו ממלת בא גד ובגד שאמרה לאה. וכן רמזה בדבריה במלת בא גד בא מזל טוב. כלומר שמזל הלידה שנסתלקה ממנה כאומרו ותעמוד מלדת. וכן באומרו כי עמדה מלדת. חזר אליה ובא לה מזל טוב בבן זה. כי הוא סימן ומזל שיתן לה השם יתברך בנים אחרים. וזה הבן ירבה זרע וגדודים רבים יגודו ממנו וזהו בא גד. וזהו מאמר יעקב עליו השלום גד גדוד יגודנו גדודים יגודו מגד. והוא יגוד עקב שהביא בשורה באחרונה. בעקבו על גדוד אחר שהוא זבולון ויששכר. וכנגד הראשונה אמר משה ברוך מרחיב גד. בגדודים רבים וגבורים כלביא שכן. וכנגד השנית של הבשורה אמר וירא ראשית לו. כנגד התורה של יששכר שנקראת ראשית דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. וזהו כי שם חלקת מחוקק ספון. הוא בעל התורה שנקרא מחוקק שם ספון. ורמוז זבולון ויששכר זבולון מושכים בשבט סופר. שהיו מסייעים ומושכים פרנסה בשבט סופר. שהוא יששכר שסופר אותיות של תורה. וסופר החדשים והמולדות והשנים. דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. וכל זה רמוז וספון בגד שהוא לשון הגדה וסיפור. שמגידים לדעת מה יעשה ישראל על פי יששכר וזהו חלקת מחוקק ספון. ואם הוא נאמר על מרע"ה שם חלקת מחוקק ספון. בגד כי משה מגיד העתידות. וכתיב ביה וידבר משה את דברי העם אל השם. ולזה רמזו באומרם שהמן היה מודיע לישראל אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. כי זה הוציאוהו ממה שכתוב והוא כזרע גד לבן שהמן היה כזרע גד מגיד העתידות. ואולי על זה קראתו לאה גד ואמרה בא גד. לפי שהיה עתיד לישאר בחוצה לארץ. וכמו שכתוב בזוהר והוא כזרע גד לבן. מה זרע גד לא עבר לארץ. אף המן לא עבר לארץ. דכתיב את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת אל קצה ארץ כנען. והכתוב יסתום וירמוז. ולכן אמר יעקב והוא יגוד עקב שישאר באחרונה. ומזה אמר מרע"ה ברוך מרחיב גד וירא ראשית לו. וכל זה הוציאוהו ממאמר בא גד:
ילקוט שמעוני על התורה
וברותי מכם המורדים וגו' אלו בני ט' מדות בני אסנ"ת ומשעג"ח וכו'. בני חצופה איני והאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן כל אדם שאשתו תובעתו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותן שנאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים וכתיב יששכר חמור גרם וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ההיא דמרצייה ארצויי. אמר ר' לוי בוא וראה כוחן של דודאים שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולון יוצא ומפרש בימים ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל הדא הוא דכתיב הדודאים נתנו ריח. ותאמר אלי תבוא (כתוב ברמז ל"א):