במדבר ה:יב ציטוטים במקורות: צרור המור

ואמר בשטים לרמוז על מה שאמרו איש איש כי תשטה אשתו. אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. ולכן אמר בשטים. ולולי עצת התורה שקדמה בארון עצי שטים לעצת שטים. לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והתחיל בישראל וגמר בעם. דכתיב ויחל העם ותקראנה לעם. להורות על מה שכתבו בסתרי התורה כי בעון שטים לא היו ישראל אלא ערב רב הנקראים העם. כאומרם אין העם אלא רשעים כאומרו ויהי העם כמתאוננים. ולכן אמר וישב ישראל בשטים. כי כולם נתישבו שם. אבל ערב רב היו חוטאים. וזהו ויחל העם. וכן ותקראנה לעם ויאכל העם. וישתחוו לאלהיהן כי עדיין לא שכחו טומאת מצרים. ומה שאמר ויצמד ישראל לבעל פעור. לא ח"ו שנתחברו לבעל פעור. אלא ערב רב החטיאו לישראל והסיתום לילך לבעל פעור. ולא עבדוהו ולא השתחוו לו. אלא שנתנו צמידים ונזמים לבנות מואב. וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור ולא בבעל פעור:

וי"א כי פרשת הסוטה היא רמז על החטא ע"ד המושכל. כי כשירא אדם שיצרו גובר עליו ונפשו הולכת אחר התאוות. ראוי לו להכניעו. וזהו איש איש כי תשטה אשתו. ומה תיקון יש לזה והביא האיש את אשתו אל הכהן. שזה רמז שילך אצל חכם שהוא ככהן וכמלאך ה'. והביא את קרבנה עליה. שצריך להתקרב אליו ולהגיד לו כל דבריו וכל עונותיו. והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. רמז שיקריב החכם לזה האיש וידבר על נפשו הדברים הראוים לו לעבודת השם. ולקח הכהן מים קדושים. זה רמז שצריך החכם להגיד לו ד"ת והמצוה שנקראת מים קדושים דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ומן העפר יתן אל המים. זה רמז שיזכיר (בו) [לו] יום המיתה דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזה על דרך שאמר רגזו יצריכם ואל תחטאו. אמרו בלבבכם שיעסקו בתורה. ואם לאו יזכור לו יום המיתה דכתיב ודומו סלה. והעמיד הכהן את האשה ופרע את ראש האשה. זה רמז שיבזהו אם לא ישמע לד"ת. וזהו וביד הכהן יהיו מי המרים. הם ד"ת המרים כגידים ולבסוף הם מתוקים מדבש. ואם לא ישמע ובאו בה המים המאררים למרים. כי אחר שלא שמע בד"ת ימות בנפש מרה. וכל הפרשה הולכת על זה הדרך: