וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃
צרור המור
ואמר ושרה שומעת פתח האהל. לפי שהם שאלו לאברהם איה שרה אשתך לפי שהיו רוצים לומר לה הבשורה. וכשאמר אברהם הנה באהל היה ראוי שיאמרו לאברהם הבא אותנו אליה לבשרה. ולא אמרו דבר אלא מיד אמר שוב אשוב אליך. וכל זה למה. לפי שהם ידעו שהיא היתה באהל במקום שתשמע הבשורה. וזהו ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. כלומר המלאך היה אחר אברהם ושרה פתח האהל. בענין שלא היה הפסק ביניהם. ולכן לא חששו להביאה. ואולי לא רצו שתבא לפניהם לפי שהם ידעו ששרה תצחק בקרבה ולא תאמין כי יסופר. כמו שאמרה מיד אחרי בלותי היתה לי עדנה. ועוד שאדוני זקן ומצדי ומצדו אי אפשר זה. ואעפ"י שהם ידעו זה לא רצו לומר למה זה צחקה שרה מפני כבודו של אברהם וזכותו. כמו שאמרו והנה בן לשרה אשתך. כלומר בעבור שהיא אשתך אבל השם יתברך לא ישא פנים. ולכן ויאמר ה' למה זה צחקה שרה היפלא מה' דבר ועכ"ז למועד אשוב אליך. ובעבור זכותך אשלים עצת מלאכי ולשרה בן. ואעפ"י ששתים רעות עשתה. האחת שצחקה בקרבה. והב' שאמרה בפה אחרי בלותי היתה לי עדנה. ולזה אמר היפלא מה' דבר בין במחשבה בין בדיבור. ואולי שהיא לא דברה כלל אלא שצחקה בקרבה ובמחשבתה אמרה אחרי בלותי. וזהו ותצחק שרה בקרבה לאמר לא אמרה בפיה אלא בקרבה צחקה וזאת היתה כוונתה. וזהו ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד. אעפ"י שלא אמרה היפלא מה' דבר אעפ"י שיהיה טמון בלבה: