וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃
צרור המור
ומה שאמר אין זה כי אם בית אלהים. והיה ראוי לומר זה בית אלהים. הרצון בזה כי אולי יעקב היה מסתפק בזה והיה חושב שזאת ההשגה השיג מצד הכנתו ולא מצד המקום. או מצד הכנתו והכנת המקום. והיה אומר או זה או זה או שניהם כאחד טובים. לזה גזר אומר ואמר אין זה מצד הכנתו אלא מצד הכנת המקום שהוא בית אלהים. וזהו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכאן נשפע ויורד השפע האלהי. או שיאמר אין זה כי אם בית אלהים כי כשיעקב הקיץ משנתו והשיג מראות אלהים היה אומר באי זה מקום אני יושב וחשב מחשבת אמת. ואמר בלוז אני יושב כמו שאמר ואולם לוז שם העיר לראשונה. ואחר כך חשב ואמר אין זה לוז כי לוז לא היה מקום מוכן להשגות הקדושות האלו. ואין אני עומד אלא בבית אלהים. אחר שהשגתי מראות אלהים. ולזה אמר אין זה לוז כמו שחשבתי. אלא בית אלהים שהוא מקום קדוש ונורא. וזהו מה נורא המקום הזה. ואחר שהוא נורא אין זה לוז כי אם בית אלהים. ולפי שראה שהוא בית אלהים ולא לוז. השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. כי היא אבן השתיה והכיר במעלתה שמצד המקום שהיה בו באה לו זאת ההכנה. וישם אותה מצבה שזה כנגד סולם מוצב ארצה. ויצוק שמן על ראשה כנגד וראשו מגיע השמימה. לרמוז שמצד זה המקום היה קישור לכל הדברים. ולהורות על מעלת המקום אמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל אף על פי שלוז היה שם העיר לראשונה. וזה היה שם בטעות כי שמו האמתי הוא בית אל. אחר שהוא מוכן לכל השגה קדושה. ולכן קרא שמו בית אל בנקיבת שם ובהכרזה. בענין שיהיה זה שמו לעולם: