וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
צרור המור
ועשית ציץ זהב טהור. זה היה לכפר על עזות מצח. וזהו והיה על מצח אהרן. ונשא אהרן את עון הקדשים. כי הוא היה מכפר בכח שם ה' שהיה על מצחו כתוב קדש לה'. וחזר לומר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'. לרמוז שאחר שמביאו תמיד על מצחו. יזכרם בתפלתו ובקרבנותיו. בענין שה' אלהיהם יוציאם וירצם וירחם עליהם תמיד. אחר כך צוה ולבני אהרן תעשה כתנות. אחר שהם באים למלאות מקום בני אדם הראשון. ולכן אמר בהם לכבוד ולתפארת. ואמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. שזה רמז על ערות וחטאת אדם הראשון. כמו שאמרו אדם הראשון מושך בערלתו היה. וי"א שאלה הבגדים הם רמזים. רומזים לכלי הקדש וחשן המשפט המושם על לב אהרן. שרומז אל הארון ואבני החשן ללוחות האבן אשר בו. ומכתב האורים למכתב הלוחות שהוא מכתב אלהים. והאפוד על כתפו לכפורת. ואבני השוהם לכרובים. והציץ שמפותח בו קדש לה' לכבוד השוכן עליהם. והמעיל. לפרוכת המסך וליריעות השש. שהם מכסים את כל המשכן מבפנים הנקראים אוהל. ושעל זה נקראו בגדי קדש. ובעוד שהכהן מלובש בהם הוא קדש ומקודש ע"כ: