פרשנות מצטטת על איוב א:ה

אז ישיר משה. אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י'), וְכֵן "וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה" (מלכים א ז') – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ, אַף כָּאן יָשִׁיר אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר וְכֵן עָשָׂה – וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה', וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר וְכֵן עָשָׂה – "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע י'), וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר, שֶׁפָּתַח בָּהּ אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר י"א), "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מלכים א י"א), פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה, לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ "מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה" וְכֵן בְּכֻלָּן, חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן מִיָּד, כְּגוֹן "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב" (איוב א'), "עַ"פִּ ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט'), "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן" (שם), לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהוֹוֶה תָמִיד וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד וּבֵין לְשׁוֹן עָבָר, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינִי יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה:

שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת – רָמַז בָּזֶה ר״א סוֹד עָמֹק. וְהִנֵּה בִּלְעָם רָצָה לְדָבְקָה אֵלָיו הָרָצוֹן מֵאֵת ה' בַּקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה, וְלָכֵן הֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, וְרָצָה שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּלָק עַצְמוֹ בָּהֶם. וּלְכָךְ אָמַר ״וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פַּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ״, זֶה שׁוֹחֵט וְזֶה זוֹרֵק. וְטַעַם ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי״ (במדבר כ״ג:ד׳) דֶּרֶךְ תְּפִלָּה, כְּאוֹמֵר: עָרַכְתִּי לְפָנֶיךָ מִזְבֵּחַ שָׁלֵם בְּקָרְבָּן שָׁלֵם, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחֶךָ, כְּעִנְיַן שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב: ״יִזְכֹּר כָּל מִנְחוֹתֶיךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה״ (תהלים כ ד), וְיֹאמַר: ״עוֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים, אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה״ (שם סו טו), וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים. וְטַעַם הַיְדִיעָה כְּבָר זְכָרָהּ ר״א. וְהִנֵּה בַּסּוֹף כַּאֲשֶׁר לֹא רָצָה לָלֶכֶת לִקְרַאת נְחָשִׁים, לֹא רָצָה בִּלְעָם שֶׁיִּהְיֶה בָּלָק מַעֲלֶה בְּקָרְבְּנוֹתָיו שֶׁלֹּא יְפַגֵּל בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב: ״וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ״ (במדבר כ״ג:ל׳), וְיִרְמוֹז לְבִלְעָם הַנִּזְכָּר. וְיִתָּכֵן שֶׁבָּלָק הֶעֱלָה אוֹתָם, כִּי לְפַיֵּס דַּעְתּוֹ עָשָׂה כֵן, וְהוּא לֹא הָיָה עוֹד חָפֵץ בָּהֶם:

א) [סעיף א'] יש נוהגין להתענות וכו' כ"כ הטור בסי' זה ובסי' תכ"ט נוהגין באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג וכו' וסמכו אותם על מקרא דאיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו' אולי חטאו בני וכו' ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו עכ"ל אבל בשבועות דלא הוי אלא יום א' או שנים לא שכיח שמחה טובא. ב"י ססי' תכ"ט. ר"ז או' א' מ"א סק"א. לבוש. ובתמים דעים סי' קע"ח כתב דאנשי מעשה וחסידים מתענים אף אחר חג השבועות. ח"י או' א' פר"ח א"ר או' ד' חק יוסף או' א' וכ"כ באו"ח דף צ"ב ע"ב. והב"ד הברכ"י או' א' שע"ת או' א' וכתב שם השע"ת והיכא דנהוג אין לשנות ובמדינתינו לא נהגו כן עכ"ל ור"ל דלא נהגו להתענות אחר השבועות. ובלא"ה גם בתמים דעים לא כתב אלא אחסידים ואנשי מעשה. והמתענים אחר שבועות אין להתענות עד לאחר י"ג יום מר"ח סיון. ועיין לעיל סי' קל"א או' ק"ז.