פרשנות מצטטת על איוב א:ו

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו לֹא יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁיִּהְיוּ הַמִּצְרִיִּים נִצָּבִים עָלָיו וְשׁוֹמְעִין שֶׁאֶחָיו מִתְבַּיְּשִׁין בְּהִוָּדְעוֹ לָהֶם, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית מ"ה:א'). וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית מ"ה:א'), "לְהִתְאַפֵּק" – לִסְבֹּל. "לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו" – טַעְמוֹ עַד שֶׁיֵּצְאוּ כָּל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וְהֻצְרַךְ לִקְרֹא לְהוֹצִיאָם. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית מ"ה:א') תִּרְגֵּם "לְאִתְחַסָּנָא" – לְהִתְחַזֵּק, וְכֵן "וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעוֹלָה" (שמואל א יג יב), וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הִתְאַפְּקוּת בְּכָל מָקוֹם חִזּוּק. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁהָיוּ שָׁם מִבֵּית פַּרְעֹה וּמִן הַמִּצְרִים אֲנָשִׁים רַבִּים יְחַלּוּ פָּנָיו לִמְחֹל לְבִנְיָמִין, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֵיהֶם עַל תַּחֲנוּנֵי יְהוּדָה, וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְחַזֵּק לְכֻלָּם, וַיִּקְרָא לַעֲבָדָיו הוֹצִיאוּ כָּל אִישׁ נָכְרִי מֵעָלַי, כִּי אֲדַבֵּר עִמָּהֶם, וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו, וּבְצֵאתָם מֵעָלָיו נָתַן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וְאַנְשֵׁי בֵּית פַּרְעֹה הַמּוּצָאִים מֵעָלָיו, כִּי עוֹדָם בֶּחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְיִתָּכֵן כִּי פֵּרוּשׁ "הַנִּצָּבִים עָלָיו", מְשָׁרְתָיו הָעוֹמְדִים לְפָנָיו, כְּמוֹ "הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים" (רות ב ו), "שָׂרֵי הַנִּצָּבִים" (מלכים א ה ל), "לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (איוב א ו). וְטַעַם "וַיִּקְרָא", שֶׁהֵרִים קוֹלוֹ בְּכַעַס וְאָמַר לִמְשָׁרְתָיו, הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי בִּלְתִּי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. וְטַעַם בַּהוֹצָאָה שֶׁהוֹצִיאָם מִשָּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ בְּהַזְכִּירוֹ לָהֶם הַמְּכִירָה, כִּי תִהְיֶה לָהֶם גַּם אֵלָיו לְמִכְשׁוֹל, שֶׁיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַּרְעֹה וּמִצְרַיִם עֲלֵיהֶם, אֵלּוּ אַנְשֵׁי בּוֹגְדוֹת, לֹא יָגוּרוּ בְּאַרְצֵנוּ וְלֹא יִדְרְכוּ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, בָּגְדוּ בַּאֲחִיהֶם גַּם בַּאֲבִיהֶם בָּגְדוּ, מָה יַעֲשׂוּ בַּמֶּלֶךְ וּבְעַמּוֹ, וְגַם בְּיוֹסֵף לֹא יַאֲמִינוּ עוֹד:

אחר שתמו דברי איוב, וישבתו שלושה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גיבור חיל, נבון דבר וה' עמו, וידבר את המתווכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה' עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה' מה שנעשה בעת באו בני אלהים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה' ליראיו,

... ויש להשיב על זה כמה תשובות: א. התיאור שרפים שהוא משותף לנחשים ולמלאכים אינו מחייב שיהיו שוים גם בשמותיהם, אלא כל המתוארים בתואר אחד, יתכן שנקרא כל אחד מהם בשם אחר כאמרנו ... בית ארוך, איש ארוך, וכאמרנו דרהם אמיתי וכיכר לחם אמיתי, מאמר שלם, יום שלם וכדומה לזה. וזהו דבר שהשכל שוללו ואם אנו אומרים: נזיר קדוש וטהור, וכוהן קדוש. וכן הדבר בענין אל גדול וגבור ונורא וכיוצא בשמות האלה. מלבד מה שדבר זה היה מחייב לייחס למלאכים קנאה וגם רגעי כעס ותאווה ורצון להטעות, כשהם מביאים שליחות אל הנביאים (וזה דבר בלתי אפשרי) כמו שאני עומד לבאר בענין השטן שבספר איוב, כשאני סותר את דעת הסוברים שהשטן שם הוא מלאך. מלבד זה הרי יהיו מחויבים לפרש את העונש לנחש כמשל, ובהקבלה לכך יהיו גם הענשים של אדם וחוה משלים, וגם העץ והגן יהיו רק משלים, וכך לא יפסיק הדבר מלהטרידם עד שיהיו מוכרחים להוציא את כל מעשי בראשית מפשוטם ולאמר שהם משלים בלבד, וכמו אלה שאמרו שעץ הדעת הוא עצם מהעצמים האסורים ולא עץ ממש. ודע, יצליחך האל, שהדבר שגרם לאנשים האלה להתחלק לדעות (השונות) האלה הוא מה שלא רצו להאמין שהנחש הידוע ידבר, וכל שכן שיקבל שכר ועונש. כי דבר זה (שכר ועונש) מתאים רק למי שהוא מצווה ומוזהר, ואם הדבר כך הוא הרי מתחייב שגם הבהמות תהיינה מצוות ומוזהרות ומקבלות שכר ועונש, כי לפי הוראת השכל אין הפרש בין נחש לבין גמל וצפרדע בענין זה. ואם יש להם מצוות ואזהרות ושכר ועונש הרי מוכרח שיהיה אחת משתי אלה: או שיש להם שכל או שאין להם שכל [ואם אין להם שכל הרי אי אפשר שיהיה להם ציווי ואזהרה] ואם יש להם שכל הרי אין לאדם יתרון עליהם. וההבחנה הזאת היא שהובילה אותם להפכפכנות בענינים אלה. וזהו מה שהבחינו ... ובו אומר: אמנם אי אפשר שהנחש הידוע לנו יהיה מצווה על עשה ועל לא תעשה, לא מצד השכל ולא מצד אחר, לפי מה שביארתי על פי המחוייב מהשכל ועל פי המפורש במקרא שהמצוות והגמול לאנשים בלבד, שנאמר: להודיע לבני אדם וגו', ויאמר לאדם הן יראת ייי היא חכמה וגו', והצירותי לאדם והלכו כעורים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ייחד אותם בידיעה ובצווי ובשכר ובעונש. אבל אומר בזה דבר שיפטרנו מכל יתר הטענות שיש לטעון: אלהים יתעלה ברא נחשים רבים, כמו שברא אישים רבים מכל מין של בעלי החיים האחרים. וכשרצה להעמיד את אדם בנסיון שינה את טבעו של אחד מהנחשים ונתן לו צורת אדם, והטיל עליו מצוות עשה ולא תעשה ושכר ועונש, והיתרה בו שאם ימרה יחזיר אותו אל מצבו הראשון, כדרך שאמר (לאדם): כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולפי כך אמרתי בתרגום של "היה ערום" צאר חכימא – היה לחכם. ולא נהפך (הנחש) לחכם, אלא כדי שיתנסה אדם (על ידו), והפועל היה אמנם בא בהוראת התהוות, ככתוב: פן תהיה הארץ שממה וגו', ציון מדבר היתה, כאשר הייתם קללה והייתם ברכה, וכמו שיש לנו "היה" בהוראת המשך, ככתוב ויהי שם עד היום הזה וגו', וככתוב: לא תהיה משכלה ועקרה, וכמו שהקדמתי לפרש במאמר לא טוב היות האדם לבדו. ומילת ערום בהוראת חכמה שגורה הרבה, ובפרט בספר משלי: חכמת ערום הבין דרכו, ערום יעשה בדעת, ערום ראה רע ונסתר, וכיוצא באלה, וזאת היא התשובה על השאלה הראשונה.