פרשנות מצטטת על איוב א:יב

אך את שבתתי. לשון רש"י אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן השיב עליו וכתב לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצוה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותם בשבת; אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין אותו, וכ"א ביומא מנין שספק נפשות דוחה שבת אך את שבתותי תשמרו מיעוט, ע"כ. ומהרי"א חשב להשיג על הרמב"ן בזה, ואמר לא נוכל להכחיש שמלת אך במקרא תמעט ממה שנזכר למעלה, ושזה הוא שמושה המיוחד, כי הנה נאמר לנח אחרי שהותר לו אכילת בשר, כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה אך בשר בנפשו דמו ל"ת, שענינו אע"פ שהתרתי לך אכילת הבשר לא התרתי לך רק השחוט לא האבר מן החי, עכ"ד. ולדעתי אין מזה תשובה על הרמב"ן כי ההבדל שבין מלת אך למלת רק הוא, שמלת רק נאמר על היציאה מן הכלל בדברים שבעצמם בלתי שוים זה לזה, כמו רק את בני לא תשב שמה, שהנקיון מן השבועה והשבת הבן הם דברים נבדלים ואין להם שום התדמות זה לזה (לעדיגליך, נור, בלאָס); ומלת אך תשמש על היציאה מן הכלל בדברים שיש ביניהם איזה דמיון ויחס (אויסנאהמע), כמו אך בכור שור לא תפדה, אחר שהשוה הכתוב תחלה כל בע"ח לענין קדושת בכורה הוציא את הבהמה הטהורה לענין פדיה במלת אך, ולזה באיוב נאמר תחלה הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך, כי האדם וקניניו אין בהם שום שווי זה לזה ואינם שני חלקים העושים כלל אחד, לכן יפול על יציאת גוף איוב מכלל ההפסד המתהוה בקניניו לשון רק, אמנם אחר כך אמר הנו בידך אך את נפשו שמור, כי הגוף והנפש הם שני חלקים העושים כלל אחד לכן על יציאת הנפש מכלל ההפסד המתהוה בגוף יפול לשון אך, כמבואר בדברי הרש"פ. הנה עפ"י הדברים האלה לא נוכל למעט ממלת אך הנאמר כאן בשבת ממלאכת המשכן הנזכר למעלה, כי מלאכת המשכן ושביתת שבת הם שני דברים ההפכיים, זה עשיית מלאכה וזה בטול ממלאכה, והיה ראוי לומר לשון רק את שבתותי ולא מלת אך; והא דממעט אבר מה"ח במלת אך, צודק מאד כי האבר הוא חלק מן החי ושפיר שייך בו לשון אך, אמנם פה בשבת ממעטינן ממלת אך משבת עצמו להורות שאין השביתה מן המלאכה כוללת כל מה שנכנס בגדר המלאכה, כי אמנם ישנם היוצאות מן הכלל ומיעטו סכנות נפשות וכדומה; ועד"ז אמרו בפסוק אך בעשר לחדש השביעי יום כפורים, שממעט שאינו מכפר לשאינם שבים, וכן אך בחמשה עשר לחדש השביעי תחגו את חג הסכות, ממעטינן שאין החג דוחה שבת (ע' רש"י), בכולם מיעוט האך בדבר המצוה, וכן אך ביום הראשון תשביתו דלדעת רז"ל הך ביום הראשון הוא יום ארבעה עשר וממעטינן במלת אך שמקצת יום ממנו אינו בחיוב השבתה כ"א בחלק ממנו הוא אחר חצות:

והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס. הזכיר בכתובים של מעלה כי הבגד שנראה בו הנגע אחר הכבוס ראוי לקרעו מהבגד, ואם יראה עוד שם פורחת היא וראוי לשרפו, ואם יסור אותו נגע בכבוס הבגד יתחייב לעשות לו טבילה ואז יהיה טהור, זהו שאמר וכבס שנית וטהר.
ודע כי הנגעים היו אות ומופת על החטא, שכן דרשו רבותינו ז"ל משל למה הדבר דומה לעבד רע שהיה נמכר, כשבא רבו לקנותו היה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים שאם סרח רודה אותו בהן כיון שסרח הביא אותן כבלים וכבלו, כך הקב"ה היה גלוי וידוע לפניו שהאדם עתיד לחטוא והתקין יסורין הללו שאם חטא יהא רודה אותו בהן. וכך היו הנגעים באים, האבנים היו לוקין תחלה זהו שכתוב (ויקרא י״ד:ל״ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, עשה תשובה מוטב, ואם לאו מלקהו בבגדיו שנאמר (שם י"ג) והבגד כי יהיה בו נצע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בגופו, וכיצד בגופו, מעט מעט, מתחיל ממריטת ראשו שנאמר (שם) ואיש כי ימרט ראשו ועדיין יש במריטת ראשו ספק לטמא ספק לטהר, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בשחין שנאמר אדם כי יהיה בו בעורו שחין, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בנגעים קשים, שאת וספחת ובהרת. וכך דרשו רבותינו ז"ל במדרש רות, אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב, לקה תחלה בממונו ואחר כך בבניו ובני ביתו ואחר כך בגופו. וכן במצרים תחלה בממונם שנאמר (תהילים ק״ה:ל״ג) ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם, ואחר כך (שם עח) ויך כל בכור במצרים. ואף בנגעים כן, תחלה באין על ביתו חזר בו הרי הן טעונין חליצה שנאמר (ויקרא י״ד:מ׳) וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, ואם לאו טעונין נתיצה שנאמר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ואחר כך באין על בגדיו, חזר בו מוטב ואם לאו טעונין קריעה שנאמר (שם יג) וקרע אותו מן הבגד, ואם לאו טעונין שרפה שנאמר (שם) ושרף את הבגד, ואחר כך באין על גופו חזר בו מוטב ואם לאו (שם) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. עד כאן במדרש.