פרשנות מצטטת על איוב א:כ

נראה שבתקופת חז"ל לא לבשו את המעיל, והוא היה בגד קדום מתקופת המקרא. לפיכך, יש לחפש את המקבילות אליו בספרות מימי בית ראשון. את הבירור בדבר טיבו של המעיל יש לפתוח בפסוקי המקרא, שם המעיל מופיע פעמים מספר כבגד רגיל וכבגד של כוהן באופן כללי, ולא רק של הכוהן הגדול. גם לשמואל, כשהיה בתפקיד זוטר במשכן שילה, תפרה אמו "מעיל קטֹן" (שמואל א ב יט). לשאול וליונתן היו מעילים, וכן דוד היה מכורבל במעיל. שמואל, עזרא וסתם אנשים נכבדים לבשו מעילים⁷⁴⁴שמואל א טו כז; יח ד; כד ה; יחזקאל כו טז; איוב א כ; ב יב; עזרא ט ג; דברי הימים א טו כז. . כן לבשה תמר מעיל "כי כן תלבשןָ בנות המלך הבתולֹת מעילים" (שמואל ב יג יח). בסיפור שם המעיל מכונה גם "כתֹנת פסים". מכל אלו משמע שהמעיל היה בגד מעין כותונת, ויוחד לאנשים נכבדים וממלאי תפקידים בכירים. ברור גם שהוא היה בגד עליון שאבלים קורעים אותו (איוב א כ; ב יב). בין חלקיו נזכרת "כנף המעיל": כאשר שמואל רוצה ללכת שאול מחזיק בכנף המעיל וקורע אותה (שמואל א טו כז), ודוד כורת את כנף המעיל של שאול (שמואל א כד ד). כמו כן נזכר "פי המעיל" (שמות לט כג), ובעל הפיוט "אקרא בגרון" מפייט: "פיהו כתחרא השווהו לבל יקריע"⁷⁴⁵מלאכי, סדר העבודה, עמ' 108. . הפה הוא המקום לראש ולצוואר, הווה אומר שהמעיל הוא יריעת בד שיש במרכזה חור ודרכו משחילים את הראש. שולי הפתח נשענים על הכתפיים או על הצוואר. את המונח "כנף" יש להבין, לפי הקשרו, כשרוולים (בתי ידיים בספרות חז"ל), או כחלק אחר שאינו חלק אינטגרלי מהבגד אלא תפור אליו, אחרת קשה לקרעו⁷⁴⁶המונח "ציצית הכנף" מתפרש בספרות חז"ל כפינה סתמית של הבגד (במדבר טו לח). כנף הבגד נזכרת עוד בדברים כג א ובחגי ב יב. , ונחזור לכך להלן.

אל תפרעו. על דרך ויגז את ראשו באיוב:

פרשת כי תצא וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ תרגו׳ אונקלוס וּתְרַבִּי יָת טוּפְרָנָהָא וז״ל הרמב״ן ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתנוול לשון רש״י כדברי רבי עקיבא וכן פירש אונקלוס והנה לדעתם יהיה ועשתה כמו ועשת את התבואה (ויקרא כ״ה כ״א) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי אמר ראיה לדברי רבי אליעזר לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב׳ יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים יצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו דאיוב (איוב א׳ כ) וכן גזי נזרך (ירמיה ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות (בגלוח צ״ל) כגלוח הראש וכו׳ ועל דעת רבותינו שאומרים שהכל (לבאר צ״ל) לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה וכו׳ ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אתם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילות לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרני׳ והמפרשי׳ אמרו כי טעם עשייה תיקון וכן וימהר לעשות אותו (בראשית י״א ז׳) וכו׳ עכ״ל:

וָגֹזִּי. שְׂעָרֵךְ כְּמוֹ (איוב א) ״וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ״ לְשׁוֹן תְּלִישַׁת שֵׂעָר:

גזי נזרך. תלשי שערך כמו ויגז שלוים (שם ט) ויגז את ראשו (איוב א׳:כ׳) ל"א נזרך כתרך ל' גדולה וכן תרגם יונתן רברביך וכן חיברו מנחם: