יִקְּבֻ֥הוּ אֹרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן׃
משנת ארץ ישראל
הנוהג לערוך הספד לאנשים מספר נזכר בתוספתא יבמות: "אפילו שמע קול מקוננת שמזכרתו בין המתים, אין עדות גדולה מזו" (פי"ד ה"ז), ובירושלמי: "שמע קול המקוננת מיבבתו בין המתים" (ירו', שם פט"ז ה"ה, טו ע"ד), ובמדרש איוב: "יקבהו אוררי יום וגו' (איוב ג ח) כל המאררים שבעולם בו ביום יפרע מהם. כל שמתו להם בנים ואחים וקרובים יהיו מאררים אותו היום, ובוכים וסופדים עליהם באותו היום, כאילו אותו היום נקברו"62מדרש איוב, כג, בתי מדרשות כרך ב, עמ' קסח. . אין בידנו לומר מתי היה נערך הספד לאנשים מספר והאם היה זה נוהג שחזר על עצמו מדי שנה או מדי פעם.
רבנו בחיי
לכה ארה לי יעקב. הזכיר שני השמות יעקב וישראל, ומכאן שצריך לקלל בכל שמותיו מי שרוצה לקלל, ושיקלל במדת יום ובמדת לילה, וזהו שסמך מיד מה אקוב לא קבה אל, ולא אמר זעם כענין שכתוב (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, אלא שכוון להזכיר שתי המדות, וזהו דבר איוב (איוב ג׳:ג׳) יקבוהו אוררי יום. אבל מה שהזכיר (שם) יאבד יום והלילה, בזה היתה כוונתו רעה לכפור בעקר, ועל זה דרשו רז"ל רגם את האיקונין קלל את השלטון. וכן יצטרך לראותו בעיניו כי יועיל הרבה לחול בו קללתו בעת ההבטה, ומפני זה העלה בלק את בלעם למקומות הגבוהים בכל פעם ופעם. ובענין הברכה גם כן כשירצו לברכו צריך הוא שיזכיר שמותיו, כענין שכתוב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ולשון ארה לי היה לו לומר ארה ליעקב, אבל בלעם היה אומר כן הנה בלק אומר לארר את עצמי כיון שהוא אומר לארר את יעקב. וכן אמרו במדרש אמר לו בלעם מי שהוא מארר את אלו לעצמו הוא מארר, שכן כתיב (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור. וכן כל לשון קללה שיזכיר בלק על ישראל בכל פעם ופעם היה מחזירה כלפי עצמו, ארה לי קבה לי קבנו לי וקבותו לי.