פרשנות מצטטת על איוב ד:ט

וביום השמיני ימול בשר ערלתו. כבר ביארתי טעם הברית בפרשת לך לך. ובספר הזוהר [ח"א צ"ד א'] ומבשרי אחזה אלוה מאי ומבשרי. <תרגום - "ומבשרי אחזה אלוה" מהו ומבשרי>. ומעצמי מבעי ליה. <ומעצמי היה צריך לומר>. אלא ומבשרי ממש. <אלא מבשרי ממש דהיינו היסוד הנקרא בשר>. ומאי הוא דכתיב ובשר קדש יעברו מעליך. <ומה הוא שכתוב "ובשר קדש יעברו מעליך" (שהוא סוד ברית קדש)>. וכתיב (בשר ערלתו) והיתה בריתי בבשרכם. <וכתוב "והיתה בריתי בבשרכם" (שפירושו יסוד)>. דתניא בכל זמן דאתרשים בר נש בהאי רשומא דהאי את מיניה חמי לקב"ה ממש. <כי למדנו בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו של אות זה מתוכו רואה את הקב"ה ממש>. ונשמתא קדישא אתייחד ביה. <והנשמה הקדושה נאחזת בו באות הברית>. וכד לא נטיר האי את מאי כתיב מנשמת אלוה יאבדו. <וכשלא שמר אות זה מה כתוב עליו "מנשמת אלוה יאבדו" (איוב ד ט')>. דהאי רשימא דקב"ה לא נטיר. <כי הרשימו של הקב"ה לא נשמר>. ואי זכי ונטיר ליה שכינתא לא איתפרשא מיניה. <ואם זוכה ושומר אותו השכינה אינה נפרדת ממנו>. אימתי אקשרא ביה כד אתנסיב והאי את עייל באתריה דאזדמן בהדיה. <מתי מתקיימת בו השכינה כשהוא נושא אשה ואות זה נכנס במקומו ונמצא עמו>. [שם צ"ג ב'] מכאן אוליפנא מן דנטיר להאי את קיימא מלכו אתנטירת ליה. <תרגום - מכאן למדנו מי ששומר אות ברית הזה המלוכה נשמרת לו>. מנלן מבועז דכתיב חי יי' שכבי עד הבקר. <מאין לנו מבועז שכתוב "חי יי' שכבי עד הבקר">. דהוה מקטרג ביה יצריה עד דאומי אומאה ונטר להאי ברית. <כי היצר היה מסיתו עד שנשבע שבועה זו ושמר את הברית>. בגיני כך זכה ונפקו מיניה מלכין דשליטין בכל שאר עמין ומלכותא אתקרי בשמא דקב"ה. <משום זה זכה שיצאו ממנו מלכים ששליטים על כל העמים והמלכות נקראה בשם הקב"ה:

ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ. הֵם שְׁלוּחָיו לְהִפָּרַע מֵאוֹיְבָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם (שמות יד:כא) ״בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה״, וּבְדוֹר הַמַּבּוּל (איוב ד:ט) ״מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ״, בְּצֹר נֶאֱמַר (יחזקאל כו:כו) ״רוּחַ קָדִים שִׁבְּרֵךְ״.

ונשמת. מלשון נשימה ונשיבת רוח כמו מנשמת אלוה יאבדו (לעיל ד) וענינו הדבור הבאה בהפחת רוח וכאשר יאמר ויפיח לקץ (חבקוק ב):

וברוח אפיך. הַיּוֹצֵא מִשְּׁנֵי נְחִירַיִם שֶׁל אַף. דִּבֵּר הַכָּתוּב כִּבְיָכוֹל בַּשְּׁכִינָה דֻּגְמַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֹזֶן הַבְּרִיּוֹת כְּפִי הַהֹוֶה, שֶׁיּוּכְלוּ לְהָבִין דָּבָר; כְּשֶׁאָדָם כּוֹעֵס יוֹצֵא רוּחַ מִנְּחִירָיו; וְכֵן "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ" (תהלים י"ח), וְכֵן "וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" (איוב ד'), וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי", (ישעיהו מ"ח) – כְּשֶׁזַּעְפּוֹ נָח, נְשִׁימָתוֹ אֲרֻכָּה, וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס נְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (שם) – וּלְמַעַן תְּהִלָּתִי אָשִׂים חֹטֶם בְּאַפִּי לִסְתֹּם נְחִירַי בִּפְנֵי הָאַף וְהָרוּחַ שֶׁלֹּא יֵצְאוּ, לָךְ – בִּשְׁבִילְךָ, אֶחֱטָם, כְּמוֹ "נְאָקָה בְּחֹטֶם" בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינַי. וְכָל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּמִּקְרָא אֲנִי אוֹמֵר כֵּן; חָרָה אַף כְּמוֹ "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" (איוב ל'), לְשׁוֹן שְׂרֵפָה וּמוֹקֵד, שֶׁהַנְּחִירַיִם מִתְחַמְּמִים וְנֶחֱרִים בְּעֵת הַקֶּצֶף, וְחָרוֹן מִגִּזְרַת חרה כְּמוֹ רָצוֹן מִגִּזְרַת רצה, וְכֵן חֵמָה לְשׁוֹן חֲמִימוּת, עַל כֵּן הוּא אוֹמֵר "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א'), וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אוֹמֵר "נִתְקָרְרָה" דַּעְתּוֹ: