ל֗וּ שָׁק֣וֹל יִשָּׁקֵ֣ל כַּעְשִׂ֑י והיתי [וְ֝הַוָּתִ֗י] בְּֽמֹאזְנַ֥יִם יִשְׂאוּ־יָֽחַד׃
מלבי"ם
• על האופן השני, שיהיה זה בדרך חליפין, שה' ישקול לו טוב לפי משקל הצער אשר היה לו, על זה מצא סתירה בדבריו, שאם כן, איך יצווהו לחזק את לבבו ולקבל הייסורים בשמחה, שזה סותר מה שאמר שהצער שקול עם העונג שאחריו במאזניים ישאו יחד, ואם כן, אם יתחזק ויפיג מליבו צערו ועמלו, הלא כן יתרבו ימי עניו עד יסבול כמות הצער והעוצב הנחרץ עליו בשיעור מצומצם, וטוב לו יותר שירבה צערו עתה, שבזה יקצר זמן משך הייסורים (שם כז-כח).
אבן עזרא
הוה. מגזרת ואתה הוה להם (נחמיה ו' ו'), לרע שיהיה פתאום, וכמוהו והותי במאזנים (איוב ו' ב'):
מנחת שי
וכעסי. העי"ן בשוא לבדו וכתב רד"ק בשרשים שבכל הספרים המדוייקים הוא בסמ"ך ורבינו יונה כתב שהוא בשי"ן שמאלית כמו לו שקול ישקל נעשי (איוב ו׳:ב׳) ואחרים עכ"ל. גם אני מצאתיו בנסחה כ"י בשי"ן שמאלית אכן כפי המסורת יש להכריע כגירסת הספרים שהוא בסמ"ך שבמערכת אות הכ"ף נמסר כעש ד' כתיב שי"ן בלישנא ואין זה ממניינם: