פרשנות מצטטת על איוב ח:ג

כאליפז, יאמין גם הוא בהשגחה ובחפשיות הבחירה; כמוהו, גם הוא ייתן כתף סוררת אל דעת האצטגנינים; ולאשר גם איוב, במענהו לאליפז, החריש מדרושים אלה, לכן הסתפק גם הוא במופת אחד אשר העמיד נגד הכופר בהשגחה, במה שאמר האל יעוות משפט?! (פסוק ג), וביאור זאת הראיה הוא, כי מתנאי האלהות שיימצאו בו כל השלמיות ושיסולקו ממנו כל החסרונות, וזאת שיצא מאיתו עוול ומשפט מעוקל הוא חיסרון, וראוי שלא יימצא בו.

בחלק האחד, ישיב על המופת אשר הניח בלדד בראש מענהו, להוכיח השגחת ה' מצד המשפט הכללי, כי יהיה זה עוול או חיסרון יכולת בחוק היכול והצדיק אשר מסר ההנהגה אל משרתים רשעים, והאל ראוי שלא ימצא לו עול, ושיהיה לו יכולת המוחלט, כמו שאמר (איוב ח ג): האל יעוות משפט?!.

ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות, שהם קמ"ץ פת"ח צר"י סגו"ל חול"ם שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה, והם הנקראים שבע הברות, או שבעה קולות שעליהם אמר דוד במזמור של מתן תורה שבעה קולות, לפי שכל התורה מיוסדת עליהם, וזהו פשט המאמר בשבעה קולות נתנה, ועליהם אמר שלמה (משלי ט׳:א׳) חצבה עמודיה שבעה, כי הם העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. וההפרש שבין קמ"ץ לפת"ח אינו אלא בנקודה, כי מעלת הקמ"ץ אינו אלא בצורת הנקודה, והנקודה רמז לנקודת המציאות שהוא היכל הקדש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה יהיה חול"ם, באמצע האות יהיה שור"ק, ואם בפת"ח ישוב קמ"ץ, ואם בחיר"ק ישוב ציר"י, ואם בציר"י סגו"ל, ואם בשב"א ישוב קבוץ שפתים הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה"א ישוב חי"ת, ואם בוי"ו ישוב זי"ן, בכ"ף ישוב בי"ת, ואם בנו"ן ישוב גימ"ל, ואם ברי"ש ישוב דל"ת. ולכך המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ נטיעות התורה ושרשיה. ואע"פ שנראה שהקמ"ץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפת"ח למטה ממנה, כי הקמ"ץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו, אינו נסמך לאחר, כענין ארון שהוא קמו"ץ, ומצינו ארון הברית שהוא בפת"ח, וכן (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך (במדבר כ׳:ט״ז), וישלח מלאך, שהוא בקמ"ץ, ומלאך הברית הוא בפת"ח, כי הפת"ח נסמך לעולם למה שאחריו, ולא כן הקמ"ץ כי הוא עומד בפני עצמו, ומטעם זה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמ"ץ, כי שם עומד לא יסמוך. ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פת"ח אלא קמ"ץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קדש בקמ"ץ, וכשהוא חול בפת"ח. ומה שכתוב בלוט אל נא אדני, בקמ"ץ, והוא חול, לפי שהוא סוף פסוק. וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמ"ץ לפת"ח, כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול. וכן מצינו שהמחליף פת"ח בקמ"ץ לא ימלט מאחת משתים, או יהרוס הכונה, או יבא לידי כפירה, כי אות ה"א של (בראשית י״ח:כ״ג) האף תספה, אילו קמצתו היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו, ואות ה"א של (איוב ח׳:ג׳) האל יעות משפט, אילו קמצתו יהיה כפירה. מלבד שאמרו עוד חכמי הדקדוק כי הקמ"ץ הוא נאמר על ענין אמתי ולא כן הפת"ח. ומזה אמר הכתוב (שמואל ב א׳:י׳) ואעמד עליו ואמתתהו, וי"ו של ואעמד תמצאנה בקמ"ץ, אבל וי"ו של ואמתתהו בפת"ח כי מה שאמר ואעמד עליו אמת היה ולא כן ואמתתהו, כי שאול הרג את עצמו. והנה כל זה מחכמת תורתנו האלהית ולשוננו הקדושה, ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש. וכן אמרו במסכת מגלה ושום שכל זה הנקוד.

מנוער. נתעורר בשרו מן הנוער שהוא מנוער ומשונק (בייסורי) חליו ואין לתיבה זו דמיון במקרא ולפי העניינים הוצרכנו לפרשו כמשמעות הענין והפותרו בלשון רפש ואומר הטי"ת נתוספ' בו כמו (בראשית מד) נצטדק טועה הוא מאוד כי אין טי"ת מתוספת בתיבה כי אם בלשון מתפעל או נתפעל ובתיבה שיסודה צד"י ולא בשאר תיבות כמו צדק ונצטדק וכמו צרוע (ויקרא יג) נצטרע, ציר נאמן, וילכו ויצטיירו, צדה הצטיידנו (יהושע ט׳:ד׳):