פרשנות מצטטת על איוב טו:יב

ויקח קרח. פי' הרמב"ן שלקח עצה בלבו לעשות מה שאמר אח"כ כי לשון לקיחה נופל על העצה ועל המחשבה כמו מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב פלסתר לית דין ולית דיין וכן במחשבה טובה קחו מוסרי ואל כסף. ור' אברהם פי' ויקח קרח אנשים ואמר דרך קצרה. וי"מ ויקח קרח חוזר על דתן שלקח דתן ואבירם והוא"ו של ודתן היא יתירה כמו ואיה וענה ופי' ויקח לדתן ולאבירם. כתב ר' אברהם כי זה קרה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלויים שחשבו שמשה עשה כל זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלויים קשרו עליו בעבור שהיו נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ואולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה ואלה נשיאי העדה היו בכורים ועל כן לקחו מחתות. וכתב הרמב"ן זה מדעתו של ר' אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו ועל דעתי כל התורה כולה כסדר וכו' עד בהם או בכהנים:

וַיִּקַּח קֹרַח פָּרָשָׁה זוֹ יָפָה נִדְרֶשֶׁת בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (קרח ב): וַיִּקַּח קֹרַח - לָקַח עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד לִהְיוֹת נֶחְלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהוּנָּה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:א׳) ״וְאִתְפְּלֵג״ - נֶחְלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, וְכֵן ״מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ״ (איוב טו יב) - לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:א׳). וְדַעַת הַמִּדְרָשׁ אֵינוֹ כְּפֵרוּשׁ הָרַב, אֲבָל אָמְרוּ שָׁם: אֵין "וַיִּקַּח" אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ", וְאֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁלָּקַח עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד. וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" אֵינוֹ שֶׁיִּקַּח אוֹתְךָ לְצַד אֶחָד לְהַפְלִיג עַצְמְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בְּ"וַיִּקַּח קֹרַח" שֶׁלָּקַח עֵצָה בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיְּסַפֵּר, כִּי הַלְּקִיחָה תֵּאָמֵר עַל הָעֵצָה וְהַמַּחְשָׁבָה. וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" - מַה מַחְשָׁבָה יִקַּח לְךָ לִבְּךָ שֶׁתַּחְשֹׁב בַּסֵּתֶר "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן" וְלֹא תְּגַלֶּה אוֹתָהּ, אוֹ "מַה יִּרְמְזוּן עֵינֶיךָ" - שֶׁמִּתּוֹךְ רְמִיזוֹתֶיךָ נִכָּר שֶׁאַתָּה כּוֹפֵר בְּמִשְׁפַּט הָאֱלֹהִים וְלֹא תְּפָרֵשׁ זֶה, אֲבָל תִּקְרָא תִּגָּר כְּמַסְתִּיר עַצְמוֹ. וֶאֱלִיפַז אָמַר זֶה לְאִיּוֹב קֹדֶם שֶׁגִּלָּה אִיּוֹב מַחְשַׁבְתּוֹ בְּמַאֲמָר בָּרוּר שֶׁאֵין לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה בִּפְרָטֵי הַנִּבְרָאִים הַשְּׁפֵלִים, וּלְכָךְ אָמַר לוֹ (שם כב יג) ״וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפֹּט״, וְהוּא עִנְיַן הַמַּעֲנֶה הַהוּא לַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ. וְכֵן לְשׁוֹן לְקִיחָה בְּמַחֲשָׁבָה ״קְחוּ מוּסָרִי״ (משלי ח י), ״וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר״ (ירמיהו יז כג). אָמְרוּ עוֹד בַּמִּדְרָשׁ (רבה יח טז): ״וַיַּחֲלֹק" "וַיְדַבֵּר" "וַיְצַו קֹרַח" אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא "וַיִּקַּח", מַה לָקַח? לֹא לָקַח כְּלוּם, אֶלָּא לִבּוֹ נְטָלוֹ, אָמַר הַכָּתוּב ״מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ״, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי. וְאוּנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם ״וְאִתְפְּלֵג״ פָּתַר הָעִנְיָן לֹא הַלָּשׁוֹן כְּמִנְהָגוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, וְכֵן תִּרְגֵּם ״עַל דְּבַר קֹרַח״ (במדבר י״ז:י״ד) ״עַל פְּלֻגְתָּא דְּקֹרַח״, וְתִרְגֵּם ״בִּדְבַר בִּלְעָם״ (במדבר ל״א:ט״ז) ״בְּעֵצַת בִּלְעָם״, כִּי הוּא מַזְכִּיר הָעִנְיָן בְּתַרְגּוּמוֹ. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) ״וַיִּקַּח קֹרַח״ - אֲנָשִׁים, דֶּרֶךְ קְצָרָה כְּמוֹ ״חֲמוֹר לֶחֶם״ (שמואל א טז כ). וַאֲחֵרִים אָמְרוּ כִּי וְדָתָן כְּמוֹ ״וְאֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה״ (בראשית לו כד), וְתִקּוּנוֹ ״וַיִּקַּח קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם״. וּלְפִי דַעְתִּי אֵין צֹרֶךְ, כִּי הָגוּן הוּא בַּלָּשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר ״וַיִּקַּח קֹרַח וְדָתָן וַיָּקוּמוּ וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״, כִּי בְּכָל תְּחִלַּת מַעֲשֶׂה תָּבֹא לְקִיחָה, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְעוֹרְרוּת בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא. וְכֵן ״וְאַבְשָׁלוֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת״ (שמואל ב יח יח). וְאִם תַּחְפֹּץ לְפָרֵשׁ כִּי הַלְּקִיחָה עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַזְכִּיר אַחֲרֵי כֵן - וַיִּקַּח אַבְשָׁלוֹם אֶת הַמַּצֶּבֶת וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו, כָּךְ תְּפָרֵשׁ וַיִּקַּח קֹרַח אֶת הָאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם, וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וְאָמַר רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) כִּי זֶה הַדָּבָר הָיָה בְּמִדְבַּר סִינַי כַּאֲשֶׁר נֶחְלְפוּ הַבְּכוֹרִים וְנִבְדְּלוּ הַלְוִיִּם, כִּי חָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲדוֹנֵנוּ מֹשֶׁה עָשָׂה זֶה מִדַּעְתּוֹ לָתֵת גְּדֻלָּה לְאָחִיו, גַּם לִבְנֵי קְהָת שֶׁהֵם קְרוֹבִים אֵלָיו וּלְכָל בְּנֵי לֵוִי שֶׁהֵם מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְהַלְוִיִּם קָשְׁרוּ עָלָיו בַּעֲבוּר הֱיוֹתָם נְתוּנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְקֶשֶׁר דָּתָן וַאֲבִירָם בַּעֲבוּר שֶׁהֵסִיר הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן אֲבִיהֶם, גַּם קֹרַח בְּכוֹר הָיָה. וְזֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם שֶׁהוּא אוֹמֵר בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים ״אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה״ לִרְצוֹנוֹ, וּכְבָר כָּתַבְתִּי (במדבר ט׳:א׳) כִּי עַל דַּעְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כְּסֵדֶר זוּלָתִי בְּמָקוֹם אֲשֶׁר יְפָרֵשׁ הַכָּתוּב הַהַקְדָּמָה וְהָאִחוּר, וְגַם שָׁם לְצֹרֶךְ עִנְיָן וּלְטַעַם נָכוֹן. אֲבָל הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה בְּמִדְבַּר פָּארָן בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ אַחַר מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים. וְהַנָּכוֹן בַּדְּרָשׁ שֶׁכָּעַס קֹרַח עַל נְשִׂיאוּת אֶלְצָפָן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא קרח א), וְקִנֵּא גַּם בְּאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה״ (במדבר ט״ז:י׳), וְנִמְשְׁכוּ דָּתָן וַאֲבִירָם עִמּוֹ, וְלֹא עַל הַבְּכוֹרָה כִּי יַעֲקֹב אֲבִיהֶם הוּא אֲשֶׁר נְטָלָהּ מֵרְאוּבֵן וּנְתָנָהּ לְיוֹסֵף, אֲבָל גַּם הֵם אָמְרוּ טַעֲנָתָם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (במדבר ט״ז:י״ג) וְ"לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ״ (במדבר ט״ז:י״ד). וְהִנֵּה יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִדְבַּר סִינַי לֹא אֵרַע לָהֶם שׁוּם רָעָה, כִּי גַּם בִּדְבַר הָעֵגֶל שֶׁהָיָה הַחֵטְא גָּדוֹל וּמְפֻרְסָם הָיוּ הַמֵּתִים מוּעָטִים, וְנִצְּלוּ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. וְהִנֵּה הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ כְּנַפְשָׁם וְשׁוֹמְעִים אֵלָיו, וְאִלּוּ הָיָה אָדָם מוֹרֵד עַל מֹשֶׁה בַּזְּמַן הַהוּא הָיָה הָעָם סוֹקְלִים אוֹתוֹ. וְלָכֵן סָבַל קֹרַח גְּדֻלַּת אַהֲרֹן, וְסָבְלוּ הַבְּכוֹרִים מַעֲלַת הַלְוִיִּם וְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁל מֹשֶׁה. אֲבָל בְּבוֹאָם אֶל מִדְבַּר פָּארָן וְנִשְׂרְפוּ בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה וּמֵתוּ בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה רַבִּים, וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בַּמְּרַגְּלִים לֹא הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּטְלָה הַגְּזֵרָה מֵהֶם, וּמֵתוּ נְשִׂיאֵי כָּל הַשְּׁבָטִים בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' וְנִגְזַר עַל כָּל הָעָם שֶׁיִּתַּמּוּ בַמִּדְבָּר וְשָׁם יָמוּתוּ, אָז הָיְתָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם מָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּלִבָּם כִּי יָבוֹאוּ לָהֶם בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה תַּקָּלוֹת, וְאָז מָצָא קֹרַח מָקוֹם לַחְלֹק עַל מַעֲשָׂיו וְחָשַׁב כִּי יִשְׁמְעוּ אֵלָיו הָעָם. וְזֶה טַעַם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", אָמְרוּ, הִנֵּה הֵבֵאתָ אוֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא קִיַּמְתָּ בָּנוּ מַה שֶׁנָּדַרְתָּ לָתֵת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כִּי לֹא נָתַתָּ לָנוּ נַחֲלָה כְּלָל, אֲבָל נָמוּת בַּמִּדְבָּר וְנִהְיֶה כָּלִים שָׁם, כִּי גַּם זַרְעֵנוּ לֹא יֵצְאוּ מִן הַמִּדְבָּר לְעוֹלָם וְיִבָּטֵל מִן הַבָּנִים מַה שֶׁנָּדַרְתָּ לָהֶם כַּאֲשֶׁר נִתְבַּטֵּל מִן הָאָבוֹת. וְזֶה טַעַם תְּלוּנָתָם הֵנָּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה אַחַר גְּזֵרַת הַמְרַגְּלִים מִיָּד. וְהַקָּרוֹב כִּי הָיוּ אֵלֶּה הַנִּקְהָלִים כֻּלָּם בְּכוֹרוֹת, כִּי עַל כֵּן חָרָה לָהֶם עַל הַכְּהֻנָּה, וּלְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שֶׁיִּקְחוּ מַחְתּוֹת כְּמִנְהָגָם הָרִאשׁוֹן וְיִתְגַּלֶּה הַדָּבָר אִם יִבְחַר הַשֵּׁם בָּהֶם אוֹ בַּכֹּהֲנִים:

לקח עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה וכו'. כלומר, שלכך קאמר לשון "ויקח", לפי שכל אשר חולק, לוקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מן אשר חולק עליו, ושייך בזה לשון לקיחה. ואין להקשות, דאם כן בכל מחלוקות יהיה נאמר לשון 'לקיחה', ולא מצאנו זה הלשון אלא בכאן. יש לתרץ, דווקא כאן מפני שהיה קרח חולק על הכהונה, שהיא לכלל ישראל, וכל ישראל תלוים בכהונה, והחולק עליה הרי הוא יוצא מכלל ישראל, ולוקח עצמו לצד אחד מכל ישראל, שייך עליו לשון 'לקיחה'. אבל בשאר מחלוקת, שאין היחיד חולק על הכלל, לא שייך לשון זה, שהרי אם הוא חולק על היחיד – בזה אינו לוקח עצמו מן הכלל. והשתא יתורץ נמי, דמאי מלמדינו הכתוב בלשון 'לקיחה' הכתוב כאן שלקח עצמו לצד אחר, אלא להשמיענו שהיה נחלק מתוך כלל ישראל:
‎והרמב"ן הקשה על זה, דאין פירוש המדרש (תנחומא קרח ב) שלקח עצמו לצד אחד, רק כוונת המדרש שלקח עצה בלבו מה יעשה, כי הלקיחה יאמר על העצה ועל המחשבה וכו'. ואין דבריו נכונים בזה, שלפי דבריו לא הוי ליה לומר במדרש 'שלבו לוקחו', רק הוי ליה למימר 'אין "ויקח" אלא שלקח מחשבה'. אמנם גם פירוש רש"י שפירש כי לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק משאר העדה – אין זה משמעות לשון "ויקח", שלא כתב זה בקרא:
‎אבל פירוש "ויקח" שחשב מחשבה מה לעצמו, ועל זה שייך "ויקח", [ד]במחשבה המיוחדת שהיה לו נלקח לצד אחד. והיינו דקאמר במדרש 'שלבו לוקחו', כי המחשבה המיוחדת שהיה לו בזה – המחשבה לקחה אותו, ולכך כתב "ויקח". וזהו שתרגם אונקלוס 'ואיתפליג', רצה לומר שהיה נחלק במחשבה מיוחדת שהיה לו. וכן "מה יקחך לבך" (איוב טו, יב), פירוש שהלב לוקח אותך לצד אחד במחשבה מיוחדת:
‎ותימה על רש"י, שהוא פירש "מה יקחך לבך" להפליגך משאר בני אדם, דמשמע שהוא מפרש הלקיחה היינו במחשבה המיוחדת שיש לו מופלג משאר בני אדם, וכך היה לפרש "ויקח קרח", שהיה לו מחשבה מיוחדת שאין לשאר בני אדם, ובזה נלקח הוא, ולמה צריך לפרש 'להיות נחלק מתוך העדה'. ואפשר לומר, כי גם "מה יקחך לבך" אין פירוש מה יקחך לבך להפליגך משאר בני אדם במחשבה, אבל "מה יקחך לבך" עד שאתה נחלק משאר בני אדם במעשה. אבל אין הפירוש כך, והפירוש הנכון הוא פירושינו:

ויקח קרח. לָקַח אֶת עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד לִהְיוֹת נֶחֱלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵם אֻנְקְלוֹס "וְאִתְפְּלֵג" — נֶחֱלַק מִשְּׁאָר הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" (איוב ט"ו) — לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם. דָּ"אַ: ויקח קרח, מָשַׁךְ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁבָּהֶם בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "קַח אֶת אַהֲרֹן" (ויקרא ח'), "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע י"ד):