פרשנות מצטטת על איוב טו:לה

ויהי העם כמתאוננים. כתב הרמב"ן פי' ר' אברהם מגזרת און כמו מחשבות אונך שדיברו דברי און ואינו נכון כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני ובאו לתוך המדבר הגדול במסע הראשון היו מצטערי' לאמר מה נעשה במדבר הגדול הזה מה נאכל מה נשתה ואיך נסבול הטורח והעמל ומתי נצא ממנו מה יתאונן אדם חי שהוא כואב ומצטער על עצמו וכאשר אמר הכתוב מתאוננים שהיו כואבים ומצטערים הרי הזכיר החטא שזה היה רע בעיני השם שהיו להם ללכת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנוסים ומוכרחים ומתאוננים ומתרעמים על עניינם ולכך אמר בשנייה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם וישובו עוד לעשות כמעשה ההוא ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם:

ואם יאמר, דסוף סוף הוא חדוד, ואף כי אינו דומה אל פלפול של אמת. אם כן יותר יש ללמוד אומנת נגרות ושאר אומנות, או שחוק הידוע שבו חדוד חכמה ותחבולה, ויחדד עצמו גם כן בזה. וזה היה יותר ראוי ממה שיגלה פנים* שלא כהלכה, ו"הרה עמל וילד שקר" (ר' איוב טו, לה). כי כאשר האדם מרגיל עצמו בשקר, כמו שהוא דבר הזה שהוא יודע ומכוון לשקר, כל מעשיו נמשכים אחר השקר, ומשקר הוא במעשים גם כן, כי הורגל השקר על שפתו, ואיך יוליד השקר דבר אמת. ובמ"ח דברים שמנו חכמים שהתורה נקנית בהם (קנין לד) "אוהב את המשרים", שהוא הרחקה מן השקר, ו"מעמיד את חבירו על האמת" (קנין מ), ומכל שכן שהוא יעמוד על האמת, וכולם הם מדות טובות וישרות. אבל לעוות בדברי תורה כדי לחדד בפלפול ובחדוד שאינו דומה ואין לו שום פנים אל פלפול האמת, הנהיה דבר כזה. וקורא אני עליהם (יחזקאל כ, כה) "וגם אני נתתי לפניהם וגו'".

והאון. הוא הכח שלא במשפט, והעמל הוא ענין נפשי, ואמר (איוב ד') חורשי און וזורעי עמל, שמכין פעולת און, שמדמהו לחרישה או קליטת הזרע ושומרו בלבו להוציאו אל הפועל, וזה מדמה לזריעה או להריון, וכשירצה לציין גמר המעשה יאמר הרה עמל וילד און (ישעיה נ"ט ד' איוב ט"ו ל"ה), אבל פה שמציין שלא יכול להוציא את האון שהכין אל הפועל, אמר שילד שקר ובדרך המליצה נוכל לאמר שאון ועמל ושקר הם הפועלים, האון חבל וקלט הזרע, והעמל הרה, והשקר הוא ילד, רצונו לומר שמה שהכין על ידי און ועמל ילד השקר.