אֲבָנִ֤ים ׀ שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם תִּשְׁטֹֽף־סְפִיחֶ֥יהָ עֲפַר־אָ֑רֶץ וְתִקְוַ֖ת אֱנ֣וֹשׁ הֶאֱבַֽדְתָּ׃
תורה תמימה
תשתפכנה אבני קודש. כשהיו החכמים יוצאין לבקש מזונותיהםז)מפני דוחק השעה. היו קורין עליהם תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצותח)ואבנים כנוי לתלמידי חכמים כמבואר בב"ב קמ"ב ב' עה"פ מסיע אבנים אלו בעלי משנה, ובמ"ר פ' ויצא והאבן גדולה ב"ד הגדול שבלשכת הגזית, ובזוהר [תקונים ס"א ב'] ודברתם אל הסלע אלו בני נשא שמשתדלין באורייתא, ושם קמ"ג ב' אבן מאסו הבונים אנון מארי מתניתין, ובתענית ד' א' עה"פ ארץ אשר אבניה ברזל כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, וקרוב לומר שכינו כן את הת"ח על שם הכתוב (איוב י״ד:י״ט) אבנים שחקו מים, דכמו שהאבנים שוחקים [מזקקים] המים כך תלמידי חכמים מזקקים דברי תורה, ועיין באדר"ן פ"ו. וגם י"ל כי נקראו אבן להיותם יסוד האומה. [שם].
תוספתא כפשוטה
3-4. שלוחי בית דין שוכרין פועלין וכו', במכילתא משפטים פ"כ עמ' 330: ונטשתה מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם. ועיין בפי' הראב"ד לעדיות ובתוספ' שנץ עדיות פ"ה מ"א שהביאו את המכילתא, ולעיל שם כתבו בדעת ב"ה: "כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חברו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו". וזהו טעם גדר החכמים.1ועיין בפי' הרמב"ן על התורה בהר כ"ה, ה'. ועיין במשנה למלך פ"ד מה' שמיטה הכ"ד ובר"מ ובכ"מ שם. וכדברי מרן מפורש ברמב"ן הנ"ל.
וברמזי בעל הטורים על התורה (בהר כ"ה, י"א): והינו דאיתא בתוספתא (ליתא לפנינו בתוספתא) בשביעית פורץ אדם כרמו וסותר גדרו, והינו דכתיב (איוב י"ד, י"ט) אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ, שאפילו אם יש לו גדר אבנים ישהקנו, ואף אם בא על שדה שטף מים לא יגדור אותה. ואעפ"י שהלכה זו קשה מאד אבל הרי וודאי הוא שרבינו לא בדה את הדברים הללו מלבו, ומצא כן במקור חז"ל. ויש כאן מנהג חסידים עתיק,2וכן במדרש הגדול ריש בהר, עמ' 609: מעשה באדם אחד וכו' כיון שהגיעה שנת שביעית אמר לסריסיו פרצו את גדריה וקצצו פירות וסתמו מעינותיה וכו', וראו שהיא דיש לבני אדם ולבהמות ולחיות והיא חריבה. וכן בתנחומא ריש ויקרא: אילו שומרי שביעית וכו', והסייגין מופרצין. ובר"ח נזיר ח' ב' (לפי שטמ"ק שם): שבילי שמטה שפורצין גרר שדותיהן וגנותיהן בשמטה, כדי שיכנס שם כל מי שירצה. ובערוך ערך שביל: לפי שבשנת שמיטה אדם פורץ גדר שדהו וכרמו ועושה אותו הפקר, וכל אדם נכנס בהם, וכל צד שרוצה עושה שביל ונכנס. ועיין בבלי נדרים מ"ב ב'. ושוב גדרו חכמים מפני תיקון העולם שלא יעשה כן, אבל בוודאי שאסור לו להושיב שומרים.3עיין מכילתא דרשב"י, ריש עמ' 157 ולעיל פ"ד שו' 15 ומש"ש.
ברם כשהתקינו אח"כ שב"ד שוכרין פועלים וכו', בוודאי הושיבו שומרים על הכרמים והשדות אף בשביעית, שלא יבזזו אותם בני אדם לעצמן, והשומרים שומרים שיכנסו הפירות לאוצר,4וכן ברשב"ש סי' רנ"ח הנ"ל: כל זה שנוי בתוספתא. נראה ממנה ששלוחי ב"ד יכולים ללקוט בשביל עניים, וה"ה לשמור, לפי שב"ד הם יד עניים וכו'. ודווקא ב"ד יכולים לעשות כן, אבל בעה"ב אסור לו להושיב שומרים אפילו בשביל עניים, כמפורש במכילתא דרשב"י הנ"ל. והתוספתא מונה כאן דברים המותרים לב"ד ואסורים לבע"ב, עיין להלן. ועיין בתוספ' יבמות קכ"ב א' ד"ה של. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 176, סוף שו' 68. והם מתחלקים אח"כ לכל אדם. וע"פ זה, ורק ע"פ זה, נבין ירושלמי תמוה בשביעית (פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב): ר' טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי. המוניה סנטיריה ושורון חבטין עלוי וכו', אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה. וכ"ז תמוה מאד, כיצד היו שומרים בכרמו של ר' טרפון,5אמנם בכפו"פ ספמ"ז, עמ' תרנ"ה, חסרות המלים "מתוך שלו", אבל כגירסתנו כ"ה אף בכי"ר, בנוסח הרש"ס, בריבמ"ץ פ"ד מ"ב ובמיוחס להר"ש תו"כ בהר פ"א ה"ה, ק"ב סע"א [ועיין בס׳ יחוסי תו״א עמ׳ תפ״ג.]. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט סוף עמ' ו': פ"א (=פעם אחת) נכנס בכרמו בשביעית וכו'. ועיין באהצו"י, עמ' 32. והשוה אף הסיפור שבבבלי נדרים ס"ב א', ומס' כלה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 209. וכן מה עניין כאן לכבודה של תורה, הרי השומרים היו נוהגים כן בכל אדם שאכל משלו. וכן יש לתמוה, כיצד אכל ר' טרפון מן המשומר.6ואפשר שר"ט לא ידע שהוא משומר, ובשעה שהשומרים התחילו לחבוט אותו הבין שהוא משומר. ובפי' הרש"ס נדחק לפרש שכרמו היה מושכר או מוחכר לאחרים, ובבקעה היו שם שומרים גוים שראו אותו וחשבו אותו לגנב. וכ"ז קשה מאד שאם היה מוחכר לאחרים אין זה משלו. אבל לפי התוספתא שלנו הכל מובן. השומרים היו שומרי ב"ד, ושמירת שומרי ב"ד היא כמו שמירה להפקר (שהרי הפירות מתחלקות אח"כ) ואין כאן איסור משומר, ואלמלי היה ר"ט אדם גדול בתורה היו חובטין אותו אפילו אכל משלו, שלא בטובת השומרים (בלי רשותם), וממילא נמצא שניצל מן החביטה ע"י כבודה של תורה. נמצאנו למדים שהלכה זו של התוספתא היתה נוהגת עדיין בימי ר' טרפון. ועיין מ"ש לעיל עמ' 380.
וברמזי בעל הטורים על התורה (בהר כ"ה, י"א): והינו דאיתא בתוספתא (ליתא לפנינו בתוספתא) בשביעית פורץ אדם כרמו וסותר גדרו, והינו דכתיב (איוב י"ד, י"ט) אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ, שאפילו אם יש לו גדר אבנים ישהקנו, ואף אם בא על שדה שטף מים לא יגדור אותה. ואעפ"י שהלכה זו קשה מאד אבל הרי וודאי הוא שרבינו לא בדה את הדברים הללו מלבו, ומצא כן במקור חז"ל. ויש כאן מנהג חסידים עתיק,2וכן במדרש הגדול ריש בהר, עמ' 609: מעשה באדם אחד וכו' כיון שהגיעה שנת שביעית אמר לסריסיו פרצו את גדריה וקצצו פירות וסתמו מעינותיה וכו', וראו שהיא דיש לבני אדם ולבהמות ולחיות והיא חריבה. וכן בתנחומא ריש ויקרא: אילו שומרי שביעית וכו', והסייגין מופרצין. ובר"ח נזיר ח' ב' (לפי שטמ"ק שם): שבילי שמטה שפורצין גרר שדותיהן וגנותיהן בשמטה, כדי שיכנס שם כל מי שירצה. ובערוך ערך שביל: לפי שבשנת שמיטה אדם פורץ גדר שדהו וכרמו ועושה אותו הפקר, וכל אדם נכנס בהם, וכל צד שרוצה עושה שביל ונכנס. ועיין בבלי נדרים מ"ב ב'. ושוב גדרו חכמים מפני תיקון העולם שלא יעשה כן, אבל בוודאי שאסור לו להושיב שומרים.3עיין מכילתא דרשב"י, ריש עמ' 157 ולעיל פ"ד שו' 15 ומש"ש.
ברם כשהתקינו אח"כ שב"ד שוכרין פועלים וכו', בוודאי הושיבו שומרים על הכרמים והשדות אף בשביעית, שלא יבזזו אותם בני אדם לעצמן, והשומרים שומרים שיכנסו הפירות לאוצר,4וכן ברשב"ש סי' רנ"ח הנ"ל: כל זה שנוי בתוספתא. נראה ממנה ששלוחי ב"ד יכולים ללקוט בשביל עניים, וה"ה לשמור, לפי שב"ד הם יד עניים וכו'. ודווקא ב"ד יכולים לעשות כן, אבל בעה"ב אסור לו להושיב שומרים אפילו בשביל עניים, כמפורש במכילתא דרשב"י הנ"ל. והתוספתא מונה כאן דברים המותרים לב"ד ואסורים לבע"ב, עיין להלן. ועיין בתוספ' יבמות קכ"ב א' ד"ה של. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 176, סוף שו' 68. והם מתחלקים אח"כ לכל אדם. וע"פ זה, ורק ע"פ זה, נבין ירושלמי תמוה בשביעית (פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב): ר' טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי. המוניה סנטיריה ושורון חבטין עלוי וכו', אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה. וכ"ז תמוה מאד, כיצד היו שומרים בכרמו של ר' טרפון,5אמנם בכפו"פ ספמ"ז, עמ' תרנ"ה, חסרות המלים "מתוך שלו", אבל כגירסתנו כ"ה אף בכי"ר, בנוסח הרש"ס, בריבמ"ץ פ"ד מ"ב ובמיוחס להר"ש תו"כ בהר פ"א ה"ה, ק"ב סע"א [ועיין בס׳ יחוסי תו״א עמ׳ תפ״ג.]. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט סוף עמ' ו': פ"א (=פעם אחת) נכנס בכרמו בשביעית וכו'. ועיין באהצו"י, עמ' 32. והשוה אף הסיפור שבבבלי נדרים ס"ב א', ומס' כלה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 209. וכן מה עניין כאן לכבודה של תורה, הרי השומרים היו נוהגים כן בכל אדם שאכל משלו. וכן יש לתמוה, כיצד אכל ר' טרפון מן המשומר.6ואפשר שר"ט לא ידע שהוא משומר, ובשעה שהשומרים התחילו לחבוט אותו הבין שהוא משומר. ובפי' הרש"ס נדחק לפרש שכרמו היה מושכר או מוחכר לאחרים, ובבקעה היו שם שומרים גוים שראו אותו וחשבו אותו לגנב. וכ"ז קשה מאד שאם היה מוחכר לאחרים אין זה משלו. אבל לפי התוספתא שלנו הכל מובן. השומרים היו שומרי ב"ד, ושמירת שומרי ב"ד היא כמו שמירה להפקר (שהרי הפירות מתחלקות אח"כ) ואין כאן איסור משומר, ואלמלי היה ר"ט אדם גדול בתורה היו חובטין אותו אפילו אכל משלו, שלא בטובת השומרים (בלי רשותם), וממילא נמצא שניצל מן החביטה ע"י כבודה של תורה. נמצאנו למדים שהלכה זו של התוספתא היתה נוהגת עדיין בימי ר' טרפון. ועיין מ"ש לעיל עמ' 380.
תוספות
אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע. ותימה הא משמע שהפטיש הוא ברזל מפוצץ סלע וכמו כן קשה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד. ושם:) דקאמרינן מה ברזל מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכן קשיא במסכת שבת פרק אמר רבי עקיבא (שבת דף פח: ושם) מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה מתחלק לשבעים לשון ובההיא דסנהדרין היה מגיה רבינו שמואל מחלק ולא גרסינן מתחלק ולא יתכן להגיה כן כלל דמה לו להזכיר הפטיש ה"ל למימר מה סלע מתחלק ועוד בהך דשמעתין משמע שהברזל מתפוצץ ואית דגריס הכא אם ברזל הוא מפעפע שנאמר הלא כה דברי כאש ואש מפעפע את הברזל ואם סלע הוא מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע ורבינו תם מקיים גירסת הספרים ומפרש וכפטיש יפוצץ סלע שהסלע מפוצץ את הברזל כדאמרינן במדרש (אגדה) מעשה באחד שקנה סנפירין ובא לבדקו נתנו על הסדן והכה בקורנס נבקע הסדן ונחלק הקורנס וסנפירין לא נחלק ממקומו היינו הוא דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע הסלע יפוצץ את הפטיש וסנפירין הוא אבן ספיר ואע"ג דלא כתב יפוצצו סלע הרבה פסוקים יש בענין זה אבנים שחקו מים (איוב י״ד:י״ט) פירושו שחקו אותן מים וקצת קשה דהכא מדמה פטיש ליצה"ר ובהנהו מדמי פטיש לדברי תורה בסנהדרין ובשבת ושמא ה"ט דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים וקשה לפירוש ר"ת דבריש מסכת תענית (דף ד.) אמר כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר כפטיש יפוצץ סלע אלמא פטיש קשה ומפוצץ את הסלע: