פרשנות מצטטת על איוב יד:כב

והגה אחרי נמכר האדם אל המות גזרה חכמתו יתברך כי גאולה תהיה לו מזוהמת נחש וחשב מחשבתו מן אברהם עד מתן תורה להתם הזוהמא קו לקו. כמפורש בפרשת תולדות ובאלה שמות ובפרשת יתרו כי זה היה עיקר כור הברזל של גלות מצרים וימי העמדת הר סיני לגמור מירוק וליבון הזוהמא עד תומה. ויהי כן. וכמאמרם ז"ל (מס' שבת פ' חבית) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וע"כ היה להם חירות ממה"מ כי בבטול הזוהמא אין עוד מיתה. אך אחרי כן על ידי העגל חזרה הזוהמא למקומה ועי"כ חזרה המיתה הכרוכה באדם ע"י הזוהמא כי היא מבחינת המיתה והיא דבקה בחומר שנפש. ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף והוא כח הטמא אשר יטמא את הנוגע במת ומתפשט באהלו לטמא כל הבא אל האוהל וכל אשר באהל. וזה מאמרם (שם במדרש) ז"ל כי העגל טינף פלטין של מלך כי האדם הוא פלטין משכן מלכו של עולם כי היכל ה' הוא. ומה גם במ"ת שעליהם השרה שכינתו יתברך וזה טינפו שהחזיר בו זוהמת נחש וטימא נפשו ויעכר גופו. ומי יקנח הזוהמא הנדבקת למטמא למת כי היא טמאה אותו. אמו היא הפרה וז"ש במשל תבא אמו ותקנח וכן הכפרה האמורה בנמשל עניינה קנוח ככל לשון כפרה שמטהר החטא. כד"א (בפרשת וישלח) אכפרה פניו במנחה כפרש"י ז"ל שם. ונבא אל הענין והוא כי למה שהכהנים הנגשים אל ה' הוא אלהים חיים. רצה הקב"ה להרחיק בל ידבק בידם מאומה מן טומאת זוהמת נחש אשר דבקה במת. והנה היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר. הנה ב' דברים יש לכהנים (א) היותם מקריבים לחם אלהיהם. (ב) היותם מזרע אהרן. והנה מהבחינה האחת טוב הדבר יתרחקו מהטומאת מת יותר מכל ישראל. אך על הבחינה השנית אדרבה להיותם מזרע אהרן שעל ידו יצא העגל ההוא וטינף הביא זוהמא ומיתה. להם לבדם היה ראוי שיטמאו במת ולא יתר ישראל. לז"א נהפוך הוא כי הלא לא דבק בו מאומה ואדרבה להיותם בני אהרן קדוש ה' ראוי להם לבלתי יטמאו לנפש. וזה מאמר הכתוב אמור אל הכהנים כלומר המשרתים שהיא הבחינה הראשונה. אמור להם שהם בני אהרן וזה יתרון להם ואחר אמרך שהם בני אהרן אחר הקדמה זו ואמרת אליהם לנפש לא יטמא כי בחינת היותם בני אהרן הוא ראוי לכך וע"כ אמר לא יטמא ולא אמר לשון רבים לרמוז כי הוא אהרן הנזכר נאות שלנפש לא יטמא וממנו אל זרעו אתו כי לטובה כיון כמדובר במקומו בס"ד ולא דבק בנפשו מטומאת העון ההוא מאומה. והנה היה מקום לומר כי למה שנפשות כל אישי ישראל לאחד יחשבו כי משרש אחד יחד כלם. ולכן היה מקום לומר כי כל איש ואשה מישראל אשר ימות הכל קרוביו כעם ככהן מצד הנפש אשר חלק ממנה דבקה בגוף כמאמר הכתוב (איוב י״ד:כ״ב) נפשו עליו תאבל. עכ"ז לנפש שהוא בשביל בחינת הנפש שעליה היה ראוי ליטמא עכ"ז לא יטמא בעמיו כל עוד שיש לו קוברים שהמת בתוך עמיו. כ"א לשארו לומר כי מהראוי לא היה לו לטמא כי אם לאשתו שהיא כגופו מצד קרבת נפשם כנודע כי נפש אדם עם נפש בת זוגו אחת יחשבו כשני גופים בנפש אחת. וזה מאמר הכתוב ע"כ יעזוב איש את אביו וכו' ודבק באשתו וכו' והוא כי מתחלה דו פרצופים נבראו להורות שהיו נפש אחת וגם הגופים כאחדים. וע"כ בהלקח האשה לצד אחד. אמר לזאת יקרא אשה שהוא שם נגזר מאיש כי מאיש לוקחה זאת שהיינו דו פרצופין להורות כי נפשנו לאחת תחשב כי נפש אחת וחיות אחד היה לשנינו. ובכן אחר שיותר קורבה יש לאדם עם אשתו מאשר יש לו עם אביו ואמו וע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכאשר הם בנפש אחת והיו ג"כ לבשר א' שיולידו בין שניהם בנים. שבהם יהיו שניהם לבשר אחד כי ג' שותפין באדם וכו' (כדאיתא בקדושין פ"ק) נמצא כי גוף בשר הבן בין שניהם נעשה:

זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. רמז לך משה בכאן שהשכינה תחזור לזמן והוא קץ דניאל. ודרשו רז"ל בברכות בפרק מי שמתו, מאי לאמר, לך אמור, אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי להם קיימתיה לבניהם. ושם העלו בגמרא שהמתים יודעין, ואין צריך לומר צערא דגופייהו, מדכתיב (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב וגו', אלא אפילו צערא דאחריני ידעי, ואין צריך לומר שיודעים עניני אותו עולם שהם בו, אלא אפילו ענינים שבעולם הזה יודעין, מכאן שאפילו ענינים שבעולם הזה יודעים ומתעסקים בו. וזהו שאמרו בגמרא אי סלקא דעתך לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, אלא מאי ידעי, למה ליה למימר להו, לאחזוקי טיבותא למשה. למדונו החכמים ז"ל בכאן בפירוש שהמתים יודעים אפילו ענינים שבעוה"ז, ומה שהוצרך משה להודיעם כדי שיחזיקו לו האבות טובה כשהודיעם דבר זה אע"פ שכבר ידעוהו הם.

מרבה בשר כו'. (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב: