מִֽי־יִתֵּ֣ן אֵ֭פוֹ וְיִכָּתְב֣וּן מִלָּ֑י מִֽי־יִתֵּ֖ן בַּסֵּ֣פֶר וְיֻחָֽקוּ׃
שד"ל
ומכתבים עמל כתבו, הנכון כדעת ראב"ע, עמל דבק עם כתבו, והטעם. אתם המכתבים (השופטים, שמלאכתם לכתוב פסק דין) שאתם כותבים משפטי עמל ועולה. הפיעל מורה כאן על הרגילות וההתמדה בפעולה, ואיננו יוצא לשלישי (כדעת ראב"ע ורד"ק) שאומרים לסופרים שיכתבו, אבל השופטים נקראים כותבים וחוקקים, וידוע כי תחלת הכתיבה היתה חקיקה על האבן, והתורות נחרתו תחלה על לוחות אבן, ונשאר אח"כ שם חקיקה גם על הכתיבה על ספר, כמו (למטה ל' ח') כתבה על לוח אתם ועל ספר חקה, מי יתן בספר ויוחקו (איוב י"ט כ"ג), והנה חוקקים ענינו כמו כותבים, ומכתבים ענינו רגילים לכתוב. אבל מלת חִקְקֵי אע"פ שעקר הוראתה כתיבות, המכוון בה משפט וגזר דין, כמו מלת חֹק וּמְחֻקָּק (משלי ל"א ה'), וכן גדולים חקקי לב (שופטים ה' ט"ו). והנה הדבר ברור כי מלות ומכתבים עמל צריכות טפחא ומרכא, ואף בעלי הנקוד אם היתה כוונתם להדביק לעמל (על דרך חקקי און) היו מנקדים התיבה בצורת שם דבר (וּמִכְתָּבִים), ולא בצורת בינוני; לפיכך אין ספק שהמעתיקים טעו והחליפו טפחא במרכא ומרכא בטפחא.
אלשיך
אמנם הנה אין ספק. כי אשרי אנוש אשר על ידו נכתבה או נתוספה פרשה בתורה או אפי' פ' א'. כמז"ל (זבחים קי"ו על אשר זכה יתרו להוסוף על ידו פרשה אחת בתורה ואתה תחזה כו'. ע"כ קרא אותו יתר שהוא שם חדש אשר פי ה' יקבנו. כאו' וישב אל יתר חותנו על שייתר פ' אחת בתורה. וכן יחסו רז"ל (ב"ב קי"ט) זכות האמר פר' נחלו' ע"י בנות צלפחד לגודל זכותן. כמז"ל עתידה הית' פ' נחלות ליכתב בתורה אלא שזכו בנות צלפחד שתכתב על ידן. וכן כתוב אצלנו בביא' ס' (איוב י״ט:כ״ג) באו' מי יתן איפה ויכתבון מלי כו' בעט ברזל וכו'. כי הלא יראו דברים תפלים מבלי מלח. אם יש טעם לשאול יכתבון מליו. ולכפל אומרו מי יתן בספ' ויוחקו כי הוא האמור. וגם מלת איפה מיותרת. ועוד או' בעט ברזל. מה יתן ומה יוסף היות עטיו עט ברזל ועופרת ועוד או' לעד בצור וחצבון איזה צור הוא זה:
מלבי"ם באור המילות
כתבה על לוח, על ספר חקה. החקיקה הוא בעט ברזל שישאר לנצח, וכזה מי יתן אפוא ויכתבון מילי (ומוסיף לאמר) מי יתן אפוא בספר ויחקו, בעט ברזל וכו' (איוב יט כג) :