פרשנות מצטטת על איוב כג:ח

וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח. אינו רוצה לומר כל מקום שנאמר מנגד שהוא מזרח, דהא כתיב (במדבר ב, ב) מנגד סביב לאהל מועד יחנו, ואין פי' למזרח. אלא רוצה לומר, כל מקום שנאמר מנגד, על פאה מיוחדת, שמלת מנגד מורה על הנוכח, ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים, ומזרח נקרא פנים. [רא"ם]:

יערף כמטר וגו'. תניא, היה רבי סמאי אומר, מניין אתה אומר בשם שהעיד משה לישראל את השמים ואת הארץ כך העיד להם ארבע רוחות השמים, ת"ל יערף כמטר וגו', זה רוח מערבית שהוא ערפו של עולם וכולו לברכה ^יגר"ל מאחוריו של עולם, שהמערב קרוי אחור שנאמר (איוב כ"ג) הן קדם אהלך ואחור ולא אבין וגו', והשכינה ערפה במערב, דכן דרשינן מפסוק דתהלים (פ"ט) צפון וימין אתה בראתם, דמשמע דימינה של שכינה בדרום ושמאלה בצפון ופניה במזרח וערפה במערב. , תזל כטל אמרתי – זה רוח צפונית שעושה את הרקיע נקי כזהב ^ידובב"ב כ"ה א' הובא בענין זה הלשון שמזלת את הזהב, והבאור הוא שמחממת ומביאה שרב, ורעבון בא, והזהב בזול, וכמש"כ ביחזקאל ז' כי בשעת הרעב כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיו, ונסמך כאן על לשון תזל מלשון הכתוב (ישעי' מ"ו) הזלים זהב מכיס. , כשעירים עלי דשא – זה רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כשעיר ^טוכשדים המזיקים, מלשון הכתוב (ישעיה כ"ד) ושאיה יכת שער, ומטעם זה תארו את רוח מזרחית בשם שדיא נשיב (גיטין ל"א ב'). , וכרביבים עלי עשב – זה רוח דרומית שהוא מעלה רביבים ^טזועיין בב"ב כ"ה א' באה תוכן אגדה זו, ואמנם אנו העתקנו מספרי מפני שבאה שם יותר ברחבה. ועיין בחא"ג בב"ב שם. [ספרי].

ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה. כשבא לבאר על ארכו של חצר הוצרך להקדים הדרום להודיע כי קלעי הדרום היו משוכים מאה אמות, וכן קלעי הצפון שכנגדו, וכן עשה במשכן כשבא לבאר על ארכו הקדים הדרום, ואמר עשרים קרש לפאת נגבה תימנה ואחריו הצפון כשנגדו, ויבאר כאן כי חצר המשכן ארכו מאה אמות ורחבו חמשים, ואותם חמשים של ארכו החיצונים הם הם חצר שלפני המשכן, והמשכן היה נתון בחמשים של ארכו הפנימיים שהרי פתח המשכן שבמזרח היה נתון בשפת חמשים פנימיים והיה כלה אורך המשכן לסוף שלשים אמה במדתו ונמצא שהיה עשרים אמה ריוח בין יריעות שאחורי המשכן לקלעי החצר שלצד מערב, ורוחב המשכן שהיה עשר אמות כשהיה נתון ברוחב החצר שהוא חמשים אמה נמצאת אומר שהיו עשרים אמה ריוח לצפון ועשרים לדרום, ולמדת מכל זה שארכו של משכן נתון בארכו של חצר בתוך אותו חמשים פנימיים, ויש למשכן ריוח לכל צדדין עשרים אמה מאחריו למערב ועשרים לצפון ועשרים לדרום וחצר של חמשים על חמשים על המשכן, ואם כן ענין מוכרח היה להקדים הדרום ואחריו צפון כדי ללמדך על ארכו, וכשבא ללמד על רחבו הוצרך להזכיר מזרח ומערב, ומה שהקדים מערב למזרח מפני ששלשת הרוחות מכוסים בקלעים היו דרום צפון ומערב אבל המזרח לא היה מכוסה כלו בקלעים שהרי פתח השער היה באמצע שנאמר ולשער החצר מסך עשרים אמה, וזהו שכתוב לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה לא אמר קלעים חמשים אמה כמו שאמר לפאת ים קלעים חמשים אמה כי מזרח היה רחבו חמשים אמה אבל לא היו כל החמשים של רחבו מכוסים בקלעים אלא ט"ו אמות מצד זה וט"ו מצד זה ושער החצר באמצע שהוא עשרים אמה, וא"כ כשהזכיר כאן ארבע רוחות כסדר הזה והזכיר מזרח אחרון לא הזכיר זה אלא לפי סדר כסוי הקלעים לא כפי הרוחות, כי סדר הרוחות שלהם הוא כן מזרח מערב צפון ודרום, וכן הם נזכרים בפי הכל על הסדר הזה כי השמש יתחיל לזרוח מן המזרח ושוקע במערב וכשאדם פונה למזרח ימינו לדרום ושמאלו לצפון ואחוריו למערב, וכן מצינו סדורם בכתוב (איוב כ״ג:ח׳-ט׳) הן קדם אהלוך ואיננו ואחר ולא אבין לו, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין וגו'.

מערפו של עולם - אני שמעתי מחזקו של עולם על שם שהשכינה במערב ס"ל ואני אומר מאחוריו של עולם שהמערב קרוי אחור שנאמר הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין וגו' (איוב כ״ג:ח׳):