לֹֽא־הִדְרִיכֻ֥הוּ בְנֵי־שָׁ֑חַץ לֹֽא־עָדָ֖ה עָלָ֣יו שָֽׁחַל׃
הכתב והקבלה
במועד שנת השמטה. סיפא דקרא מבאר רישא, תחלה אמר קרא מקץ שבע שנים במועד, ירצה באחד ממועדי ה' (שהוא יו"ט) שבכלות שבע שנים, ועדן לא ידענו באיזה מועד וגו' שבע שנים, פן הם לפי ההזדמן, ותלוי בחשבון לפי בחירתינו, לכן ביאר שאותו המועד הוא חג הסוכות, ואותן שבע שנים הם הקבועים לפי חשבון השמטות (ע' סוטה מ"א ברש"י ותוספת דמלת מועד כאן הוא יו"ט, וע' בטורי אבן ראש השנה י"ב), ואם מלת במועד כתרגומו בזמן, צריכים אנו לומר שהוא מחובר לשנת השמטה והבי"ת הוא בי"ת הסוף כלומר בכלות מועד וזמן שנת השמטה שהוא מוצאי שביעית. ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מלת במועד הוא מענין לא עדה עליו השחל (איוב כ"ח) שענינו ההעברה (פאָר- איבערגעהען), וכן שם (כ"ה) עד ירח שהוא לשון הסרה, וכן מעדה בגד (משלי כ"ה) שענינו הסרת הבגד, ומענין זה למועדי רגל (איוב י"ב) שענינו העברת הרגל והשמטתו מדרך הלוכו. ועמ"ש בכי תשא בויקרא לו אוה"מ, ולפי"ז יהיה טעם במועד שנת השמטה, בסור שנת השמטה (נאך אבלויף דעס). ע' ברמב"ן פ' ראה במקץ שבע שנים תעשה שמטה, שנתחבטו הרבה בפירושא דהך קרא:
נתינה לגר
אשר עבר, דעברא. ובתרגום של הרוו"ה מצאתי "דעדא" והוא נכון וכמ"ש רש"י ע"פ ולא עדה עליו שחל (איוב כ"ח ח') עדה הוא כמו עבור כמו שת' אשר עבר בין הגזרים די עדא וכ"ה בכ"י דעדא ועי' בבכה"ע שנת תקצ"א צד 34.