פרשנות מצטטת על איוב כח:כז

אחר שתמו דברי איוב, וישבתו שלושה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גיבור חיל, נבון דבר וה' עמו, וידבר את המתווכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה' עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה' מה שנעשה בעת באו בני אלהים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה' ליראיו,

"ראה קראתי בשם, בצלאל בן־אורי בן־חור" וגו'. בשמות רבה (מ, א) מבואר כיצד צריך (או לא צריך) לדרוש לפני ציבור, וזו לשון המדרש: אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור, לא יאמר: הואיל שאני יודע ביפה, כשאכנס לדרוש אני אומר. אמר רבי אחא: מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל, אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם" (איוב כח, כז-כח), וכן: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", ואחר כך "לאמר" לישראל (שמות כ, א). ע"כ. (פ' כי תשא תשנ"ה) וכך כתב רמב"ם ב"אגרת השמד" (אגרות הרמב"ם עמ' קט, מהדורת הרב קאפח): ...וממה שראוי שתדעהו, שאין ראוי לאדם לדבר ולדרוש באזני העם, עד שיחזור על מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע, וישנן אותו היטב, ואחר־כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם". זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו, אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר - ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אילו היה זה אפשר. (הערת ר' חזקי פוקס שי')

וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי הוּא כִּי הָאָבוֹת קִבְּלוּ הַתּוֹרָה מִשֵּׁם שֶׁקִּבֵּל מִנֹּחַ שֶׁקִּבֵּל מֵחֲנוֹךְ שֶׁקִּבֵּל מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר לְמָדָהּ מִפִּי הַגְּבוּרָה, דִּכְתִיב: ״אָז רָאָהּ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר לָאָדָם״ (איוב כח:כז), (זהר חלק א קצט:), וְשֶׁבְּאֶמְצָעוּתָהּ צִוָּהוּ לַעֲבֹד גַּן עֵדֶן, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (בראשית ב:טו) ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״. אַךְ לֹא נִצְטַוָּה אֶלָּא עַל שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁאִם יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם יֵהָרֵג, אֲבָל שְׁאָר הַתּוֹרָה קָרוֹב לְשָׂכָר אִם יַעֲשֶׂה וְרָחוֹק מִן הַהֶפְסֵד אִם לֹא יְקַיֵּם, וּכְדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ גַּם אַחַר נְתִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ מִצְווֹת שֶׁאִם יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם יִטּוֹל שָׂכָר וְאִם לָאו אֵין לוֹ עֹנֶשׁ עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ כֵן הָיָה מִיּוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בְּכָל הַתּוֹרָה חוּץ מִשֶּׁבַע מִצְווֹת.