פרשנות מצטטת על איוב לא:א

בוסמין דטיפסא: הן כסותא דעל עיינין שכל שבפנים בלא שערות עליו נקרא בוסמין כמש"ל כמ"ש באדרא רבא ד' קל"א לא אתחזי מכל אנפוי תקרובתא דבוסמא בר אינון תפוחין כו': דטיפסא לשון מטפס ועולה מטפס ויורד שהן כסותין דעל עיינין פקחין וסתמין סתמין ופקחין תמיד: שריקין לא עברי ר"ל אינן יכולין לעבור גבות עיניו שזהו הענין של גבות לתת גבול לגבינין שע"כ יפתחו כדי שלא יסתכל למעלה למעלה לרישא דלא אתיידע כמ"ש למטה וגבות עינים נקראין שרקותא כמ"ש באדרא רבא דף קל"ו ע"ב שרקותא דבגבתא דעל עיינין כו' וז"ש שריקין לא עברין שאינן עוברין שריקין דבגבתא. ואמר לא מתעכבין בדוכתא ר"ל שאינן מכוסין תמיד ולא מגולין אלא סתמין ופתחין כמ"ש באדרא זוטא דף רצ"ג ע"ב גבינין לא קיימין ולא משתככין שעתא חדא שלימתא אלא פקחין וסתמין סתמין ופקחין משום עינא פקיחא דקאי עלייהו וע"ד כתיב והחיות רצוא ושוב הא אוקימנא ור"ל שאמר שם למעלה בדף רפ"ח ע"ב רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע מה דהוי ברישא דא דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו ועל דא אקרי ברח לך אל מקומך והחיות רצוא ושוב וז"ש כאן לא מתעכבין בדוכתא והחיות רצוא ושוב ברח לך אל מקומך ור"ל החיות רצוא ושוב המוחין נקראין חיות ששם חיה כמש"ל ושם ד' מוחין שהן ד' חיות וכמו שמוח א' כולל כולם כן פני אדם כולל כולן ובהן המחשבה ולכן כשמגיעין אל רישא דלא אתיידע ולא אתדבק בחכמתא כו' הן ברצוא ושוב וכמ"ש בתז"ח במתני' ד' פ"ט ע"ד כל הרהורין ביה משבשן תבין והדרין ולא אתדבקו כו' וכמ"ש בספר יצירה פ"א ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. וז"ש כאן ברח לך אל מקומך כמ"ש שם שוב למקום. ואע"ג שבתז"ח אמר על החכמה ובספר יצירה אמר על כל הע"ס הכל כפי הבחינה של המשכיל כאן על ז"א אמר ברדל"א והחיות כו'. וכ"ז הוא ג"כ בעיינין שהן ג"כ נקראין חיות שהן תלויין במוח כנ"ל והן ג"כ ד' גוונין וחד כליל לון כנ"ל והן כנגד האופנים ארבעה שתלויין בד' חיות כמ"ש (שם) והחיות רצוא ושוב כו' והנה אופן א' בארץ אצל החיות לארבעת פניו לכל א' מהחיה גוון א' והוא אופן כמ"ש שם (יוד) לאופנים קורא להם הגלגל באזני והוא גלגלי עינא. ואמר [כעין תרשיש] כידוע שהעין דומה לים. ואמר [ודמות אחד לארבעתן] שכאן שגוון חוור נראה שם ד' מוחין וד' גוונין כלם חוזרין לחוור. ואמר [וגביהן] הן גבינין [וגובה להם] הוא גבתא דעינא שירא להעביר הראי' למעלה וז"ש [ויראה להם]. ואמר [וגבותם מלאות עינים סביב לארבעתן] שכל גוון בו שבעה עינים כמ"ש באדרא רבא שם ובאדרא זוטא שם והגבות הן גבתא דעיינין שבהן תלויין מארי דאשגחותא כמ"ש באדרא זוטא שם תקונא דעל עינא שערי דמשערן בשיעורא מאינון שערין תליין אלף וז' מאה מארי דאשגחותא לאגחא קרבא וכדין קיימו כלהו משולשליהון ומתפקחין עיינין ובאדרא רבא דף קל"ו ע"ב שרקותא דבגבתא דעל עיינין מכחלן דכל עיינין מכחלן באוכמתא תליין תלין על תלין דשערי ואינון תקונין דעל עיינין ברישא דמצחא ומתאחדן מתרויי' שבע מאה ואלפי מארי דאשגחותא כו'. ואמר [ובלכת החיות ילכו האופנים] כו' שהעין הולך אחרי המחשבה כמ"ש ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי ברשעים המחשבה אחר העין משא"כ בקדושה כמ"ש עיניך בשדה כו' כידוע. ולכן השגת החכמה כינו בראיה ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א') וראיתי כו' (ב). [בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו] שאין רואה אלא לפי החכמה. ואמר [ודמות על ראשי החיה רקיע] שהוא קרומא דאוירא שהוא רקיע כידוע. [וממעל לרקיע כמראה אבן ספיר דמות כסא] הוא האוירא שעל הקרום שאינו לא אויר ולא מים אלא דבר ממוזג כמו מראה ספיר כסא הכבוד. [ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה] הוא חיה היושבת שם שהוא כתר בגולגלתא שלכן [ואראה ואפול על פני] במופלא ממך כו' כמ"ש בתיקונים ובתז"ח. נמצא כי העיינין תליין במחשבה ועליהן ג"כ נאמר והחיות רצוא ושוב כי בלכת החיות ילכו האופנים ובעמדם יעמודו: ואמר אם תגביה כנשר כו' ר"ל להסתכל ברישא דלא אתיידע שהוא ע"ג גולגלתא כמ"ש באדרא זוטא דף רפ"ח ע"א דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא כו'. ושערות שעל גולגלתא הן כוכבים י"ג נימין י"ב מזלות ותלי וכל השערות הן בשאר הכוכבים כמ"ש בתז"ח דף כ"ח ע"א בנימין דרישא דאינון ככבייא ומזלי דלית להון חושבנא. ואם יגביה שם כו'. ואלו שני פסוקים ברח כו' ואם תגביה כו' נאמר על בלעם ועשו שרוצין להגביה יותר ממקומם שלכן הוא אזהרה על כל מי שרוצה להסתכל יותר ממדרגתו: ואמר והחיות רצוא ושוב ר"ל תמיד העינים הן כך פתחין וסתמין כנ"ל ואמר ברח לך כו' שאם רוצה להיות פתוח שעה אחת נאמר ברח לך כו' כנ"ל ואם רץ לבך להרהר שוב למקום. ואמר שם ועל זה נכרת ברית ר"ל שנאמר (איוב ל"א) ברית כרתי לעיני שלא להסתכל מה שאין מגיע לו וכן בלשון נכרת ברית הלשון שז"ש לעיל ווי מאן דגלי פתחהא ר"ל שמגלה רזין כמ"ש באדרא זוטא ד' רצ"ד ע"ב ווי לההוא מגלה רזין כו' ואלין אקרי חייבי דרא כו' כל ההוא מגלה רזין בידוע דנשמתא כו' ווי לההוא ב"נ ווי ליה וי לנשמתיה כו' ע"ש. ולישן סתים פתחהא שהן נ' תרעין דבינה שבהן כל הרזין כמ"ש (ר"ה כ"א ע"ב) נו"ן שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר חד והמגלה פותח את הלשון ומגלה פתחהא לכן אמר ווי למאן דגלי פתחהא. והוא ברית הלשון נגד ברית המעור כמ"ש בספר יצירה פ"א והוא כמ"ש בר"מ פרשת פנחס דף רמ"ז ע"א ובחבורא קדמאה אמר ר"מ מאן דמזלזל בפירורין כו' כ"ש מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון דזרע דזריק לון בארעא כו' וכ"ש מאן דמסר רזין דאורייתא וסתרי קבלה וסתרי מעשה בראשית או סתרי אתוון דשמא מפרש לאנשים כו' וזהו מכוון במלת הלשון ובמלת המעור (בספר יצירה). ופסוק השלישי אם רוצה להגביה על גבות עיניו אז [אם] וכו' והג' פסוקין הן נגד ג' רישין. נגד א' שהוא מ"ס ששם שרשי החיות שהן המוחין והחיות רצוא ושוב. ונגד גלגלתא סתימא פסוק ברח. ונגד רדל"א אם כו':

אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב כו': הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה כו': בכל מקום שנאמר בתורה דמיהם בם בסקילה ולמדנו סקילה לשוכב עם בהמה כמו שנאמר מות יומת ואת הבהמה תהרוגו: ונאמר במסית כי הרג תהרגנו הנה כמו שמסית נסקל כמו כן הבהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עמה. ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה והוא הנקרא נרבע לזכור וכמו כן איש שהביא בהמה על עצמו וזה נקרא נרבע לבהמה והוא כלל באמרו יתברך שוכב עם בהמה וכן אשה המביאה הבהמה על עצמה אין הפרש שתביא על עצמה כדרכה או שלא כדרכה וכן הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה: והנה הגיע לי מקום שאזכיר בו עקרים גדולים מאד מעניני העריות ואע"פ שהן מפוזרות במקומות מן המשנה וכבר בארנו כל עיקר מהם במקומו אבל אקבץ אותם בכאן כדי שיהיו כולם מצויין במקום אחד למי שירצה לראות אותם בו גם אזכור בו ענינים שלא נתבארו במשנה להשלים הכוונה כולה ואומר מתחלה שכל מה שאני אומר במקום זה בשביל איש גדול רצוני לומר שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שזהו הגדול השלם אצל התורה וכמו כן בת י"ב שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות אנו קוראין אותה גדולה וכל מה שהיה פחות מאלה השנים או בשנים האלה ולא יביאו שתי שערות אנו קוראין אותם קטן וקטנה וכל מי שאומר בו שהוא ראוי עונש או עונשין רצוני לומר שהוא חייב מלקות או אחת ממיתות ב"ד: ואחר שהקדמתי אלה הדברים אחל לזכור הדברים אשר יעדנו להביאם בכאן ואומר כי בכל העריות אין הפרש בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה וכמו כן מערה בזכור ומערה בבהמה ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כלו אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים ואין להוצאת שכבת זרע בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד ואין הפרש בעריות כולם בין שיהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה או שתהיה האשה מלמעלה והאיש מלמטה וזהו שקורין ז"ל משכב הפוך וכמו כן שאר ההנחות כלם על איזה הנחה שתהיה הביאה יענישו בהכנסת העטרה היאך שיהיה זה ואם בא אדם על ערוה מן העריות באבר זולתי הזכרות אינו חייב עונש ואפי' הוציא שכבת זרע לפי שהוא דבר שנחלקו עליו ולא פסק בו התלמוד ואין לענוש אלא על דבר מפורש שאין בו ספק ומ"מ הוא דבר ערוה וזהו שקורין חכמים משמש מת כלומר שמשמש באבר מת אמנם מי שמשמש ערוה כשהיא מתה זה אינו חייב שום דבר לדברי הכל וזהו שקורין מעשה הורדוס ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק או משמש באבר מאבריו לכונת הנאה באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים ע"ה (נדה יג.) מנאפין ביד וברגל וכן המשחק עם אחת מן העריות והקריצה בעין במתכוין להנאת כל זה אסור ומכין לעובר מלקות. וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרים בתורה האחד זה [ע' שבת יג.] שאמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקריבים ומביאים לגלות ערוה וכך פירשו ע"ה לא תקרבו ולא לגלות ערוה והשני מה שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות אבל אין חייב כרת אלא על הביאה הנזכרת כמו שאמרו על עצמן של תועבות ענוש כרת וכו' וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה אבל אינו חייב על זה מלקות ואע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשה [ע' כתובות יז. ושו"ע אה"ע ס"ה ס"ב, וקצ"ע] ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואע"פ שהיא אשת איש והיא ערוה ואסור להסתכל בה אחרי כן אא"כ לא נתכוון לידע צורתה ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופים ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואע"פ שהן מותרים מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב (ל"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל אינו אסור אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה או אם היא כעורה ולא ישאנה זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה [משמעות הש"ס קדושין מא.] ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו: והבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנויה דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבין עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנויה לפי שהביאה עצמה במלקות אבל כל זה אין ראוי לעשותו בשום פנים ויתחייב מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן וכמו כן שאר העריות אין מותר לאדם שיתיחד עם שום אחד מהן זולתי עם זכור ובהמה לפי שכך אמרו חכמים [קדושין פב.] לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערין שהם חוץ מן המנהג הטבעי. וכשיתיחד עם הערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהם או עם פנויה שאינה ערוה מלקין לשניהם אלא אשת איש בלבד כי מי שיתייחד עמה ואע"פ שהוא אסור אינו לוקה לא הוא ולא היא שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים: ומותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם וכבר בארנו כל דיני היחוד בפ' אחרון מקדושין [הלכה יג] ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו שנאוי עד מאד ואסור אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה אבל עם כל זה אסור הוא. ואחד מהחכמים [שבת יג. ע"ז יז.] עליו השלום היה מנשק (בתי ידי) [שם איתא חדייהו] אחותו הגדולה ממנו או ידיה כשהיה בא מן המדרש ונמנע מזה ונזהר ממנו לפי שראה שאין בו צד היתר ואמרו לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ואין בכל העריות שיהיה מותר עמה בכגון זה אלא עם בתו בלבד כי האם מותרת לנשק לבנה ותמשמש בו עד שישלים שתים עשרה שנה אחר כן הוא אסור עליה כשאר עריות וכמו כן האב ינשק לבתו וימשמש בה עד שתשלים תשע שנים אחר כן היא אסורה עליו. ואסור לאדם שישתמש באשה לתת לו משקה או מאכל או לרחוץ ידיו וכיוצא בזה בין שהיא זקנה או בת שלש שנים ויום אחד בין בת חורין בין שפחה קטנה או גדולה בין בתולה בין בעולה בין שהיא ערוה עליו בין אינה ערוה עליו אלא האם והבת כמו שזכרנו ואין משגיחין בזה לשנים וזהו שאמרו (קדושין ע.) אין משתמשין באשה כלל והטעם בזה שלא יבא לידי הרהור אבל בזה אין מלקות: וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו והאריכו לשון לאיים ולהפחיד (נדה יג:) כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר מכיוצא בזה. וכמו כן זה המעשה המגונה הנוהג בין הנשים ג"כ מביאות אשה על אשה הוא מעשה תועבה אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן ואין אחת משתיהם נקראת זונה ואינה נאסרת על בעלה ואינה אסורה לכהן וזה שקורין חכמים (יבמות עו.) נשים המסוללות זו בזו והוא נגזר מן מסלול והוא הדרך הכבוש ועם היות שאין בו עונש כבר מנו זה המעשה מכלל תועבות המצרים ואמרו בביאור כמעשה ארץ מצרים מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים: ומותר לאיש שיבא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברים וכפי מה שירצה וכך השיב (נדרים כ:) אחד מן החכמים לאשה ששאלה לו על זה ואמר לה התורה התירה לו וקצת חכמים רצו לגזור שיהיה דבר זה מרוחק ומתועב כלומר שלא יעשה האיש עם אשתו כמעשים האלה שלא יתעלל עמה על הדרכים כמו שעושין עמי הארץ לרוב התאוה כמו שזכרנו ממשכב הפוך ונשיקת מקומות מן הגוף והזהירו על זה ואמרו שהן חולקין עליו כלומר על החכם שאמר לה התורה התירתך לו וכו' וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים אבל אע"פ שכל זה מותר כמו שזכרנו החסידים הצנועים ירחיקו כל אלה הדברים המתועבים הבהמיים ומחזיקין אותו ברשעות ומרשיעין המתכונים לתכלית תענוגם כגון אלה הדברים לפי שנתבאר שתכלית התשמיש להעמיד המין לא לתענוג התשמיש בלבד והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע והראיה הברורה על זה שתסור התאוה ויכרית התענוג ביציאת שכבת זרע לפי שלזה בלבד התנועעו הטבעים כי אם היה התענוג במשגל הוא הכונה היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג ואין הדבר כן ולכן יכונו החסידים דרך כונת הטבע בלבד והחכמים משבחין זה ומאהבין אותו וקוראין זו הכונה מקדש עצמו בשעת תשמיש והוא שיכוין להוציא אותו מותר בלבד ואמרו בזה מה שמזכה הבנים זכות בצניעות ומדות טובות וכבר שבחו (שבת נג:) קצת מן החכמים שהיה לו אשה שהיו בה מומין גלוים נראים והוא לא היה יודע בהם לפי שהיתה מחשבתו במה שמחשבים החסידים הטהורים בהיותו בשעת צרכו עמה לא יכוין אלא מה שהיתה כוונת הטבע כחכמת האלהית ואין זה חולק על מה שקדם ממאמרם כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה לפי שענין האסור והמותר אינן בענין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב ומה שראוי לעשות מדרך הצניעות ותכלית הפרישות וכן אסרו חכמים (נדה טז:) לשמש אדם מטתו עם אשתו לאור הנר ואין בזה עונש. וכמו כן אסרו (ע' יבמות צ: ובסנהדרין מו.) לבא על אשתו בשוקים ובגנות ובפרדסים וכיוצא בהן מן המקומות שאין בהם בית דירה ומחייבין עליו מכת מרדות וכן הוא אצלם דבר שנוא לשמש מטתו ביום (נדה יז.) ולהרבות התשמיש ולהרבות נשים ולשאת בת עם הארץ או להתחתן בו (פסחים מט:) ולישא אשה קודם שתהיה בת שתים עשרה שנה (סנהדרין עו:) ולהשיא קטנה לזקן או זקנה לבחור כל זה שנוא בתורה: ואחזור להשלים העקרים שאנחנו מתעסקים בספורם כשיזנה איש גדול באשה קטנה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה חייב עונש ואין עליה עונש אלא אם היא גדולה ואם זנתה אשה גדולה עם נער קטן אם היה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא חייבת עונש ואין עונש עליו אלא אם הוא גדול והאיש הגדול אם בא על הזכור או הביא הזכור עליו אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה יהרג האיש ולא ימות הקטן אלא אם הוא גדול. ואשה המביאה הבהמה עליה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ולא תהרג היא אלא אם היתה גדולה ואם היא פחותה מן השנים הנזכרות לא תהרג הבהמה וכן הבא על הבהמה או נרבע מן הבהמה אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ואין חיוב מיתה עליו אלא אם הוא גדול ואין משגיחין בבהמה אלא הקטנה והגדולה שוה בין שתהיה רובעת או נרבעת בין שתהיה זכר או נקבה. וכל מי שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וכאלו לא עשה דבר לענין העונש אבל הוא אסור בין שיבא על אחר או שיביא אחר עליו ואינו נענש בביאתו וכן פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה בין לאדם בין לבהמה: וממה שראוי לך לידע שהאשה הנרבעת מן הבהמה אינה אסורה על בעלה ואפי' היה כהן וכבר בארנו כי ב"ד עונשים האיש כשהוא גדול והאשה כשהיא גדולה בעדים והתראה: וכל מה שבארנו אע"פ שלא ידעוהו בית דין ולא הענישום כי לא נתברר העדות עונותיהם כתובות אצל הבורא יתברך הוא יעניש העושה הרעה כרעתו כמו שיראה לו כפי חכמתו אבל מפי השמועה למדנו [משמעות הש"ס שבת פט: דל עשרין שנין וכו' וע' רש"י שם ראיה מדור המדבר וע' מזרחי פ' חיי שרה ועמ"ש התוס' מו"ק כח. ד"ה מת בחמישים כו' בשם הירושלמי] שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות: וממה שצריך שתדע שאשת אדם שאינו גדול אינה אשת איש וכן אשת איש חרש שוטה כשנשאה והוא חרש או שוטה אבל חרשת או קטנה אשת הגדול שהשיאה אביה היא אשת איש וחרשת ושוטה אינה אשת איש לענין מיתה ולא לקרבן: ודע כי ג"כ כשיזנה האדם עם אשה ואמה או עם שתי אחיות או זולתה מן הקרובות הוא זה כמו שמזנה עם שתי נשים נכריות שאין קורבה ביניהן לפי שאותה קורבה האסורה בתורה אינה אלא כשאחת מהן היא אשתו ומותר לו לישא אשה אחת מהן אחר שזנה עמהן ועל התנאים שבארנו בפ' י"א [הלכה א] מיבמות וכשיזנה אדם עם קרובות אשתו כגון אמה ואחותה ובתה וזולתם אין אשתו אסורה עליו ואע"פ שנתחייב כרת או מיתה אבל האשה כשתנאף ברצונה נאסרת לבעלה בין עם ישראל בין עם נכרי ואם היתה אנוסה היא מותרת לבעלה אלא אם היא אשת כהן. זהו מה שנראה לנו לזכרו בכאן מסתרי העריות וכיוצא בהן מקלקולי הביאות והשנוא מהן והאסור והמרוצה והאהוב. והלכה כרבי יהודה:

טו ויש מחשבה מביאה לידי מעשה כמ״ש חז״ל והתקדשתם והייתם קדושים שלא יהרהר ביום ויטמא בלילה וז״ש הנביא (מיכה ב׳) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם ובס׳ המגיד כתבתיה אין מקומו פה. וחוש הראות פוגם מאוד ובזוהר האריך בזה ובשאר ספרים ומקרא מלא באיוב ברית כרתי לעיני ואסור להסתכל בבגד צבעונין שלה והמסתכל בקשת עיניו כהות. וגם למלקות של תורה הרואה חמץ בפסח עובר על ב׳ לאוין והמטמין בחד לאו ואפשר דלקה שמונים בעשה מעשה אע״ג דכתב בשרשיו ברבוי הלאוין לא יתרבה המלקות בשמות מחולקין כי הא אפשר דלקי ועכ״מ בפ״א שם: גם תקנו ברכה על חוש הראות בא״ח סימן רכ״ד ורכ״ה הרואה פרי חדש הרואה נסים כו׳. ודיבור האומר שור זה עולה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן בצדקה אלא שזה אסור להשתמש בו עוד ובצדקה מותר רק צריך לקיים נדרו עי״ד סי׳ רכ״ט. וגדולה מכולן ללמוד תורה לשמה ות״ת כנגד כולם. סוף דבר מכל מה שברא הקב״ה מן החושים יש בהם אזהרת לאוין ועשין. גם הכתב מתנה לאדם ונצטוינו מ״ע לכתוב כ״א מישראל ס״ת לעצמו ועי״ד מזה וכל פעל למענהו: