פרשנות מצטטת על איוב לא:לד

והיה האיש. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו והווה האיש ההוא גדול מכל בני קדם בני ארץ המזרחי שארם במזרחו של עולם הוא שנאמר (במדבר כ״ג:ז׳) מן ארם ינחני בלק מהררי קדם, דבר אחר עוץ זה איוב, בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי והרי הוא שאמר איוב (לקמן לא) ובוז משפחות יחתני זה הוא ממשפחתי שמחתה דברי והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, ד"א בארץ עוץ בארץ שנוטלין ממנו עצות רעות על הקב"ה שנא' (בראשית י׳:י״א) מן הארץ ההיא יצא אשור ומה עצה נטלו שהיו אומרים לא כל הימנו ליטול את העליוני' וליתן לנו את התחתונים אלא בואו לארץ שנער ששם אלוהות הרבה שנא' בה (ירמיהו נ׳:ל״ח) ארץ פסילים היא ונעשה מגדל וראשו מגיע בשמים ונעשה לנו שם (בראשית י״א:ד׳) ואין שם האמור כאן אלא עבודת כוכבים שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג) מה עשה הקב"ה ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים שנא' וירד אלהים לראות את העיר ואת המגדל (בראשית י״א:ה׳) וכי צריך ירידה לפני המקום לראות והכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳-י״א) אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנין אלא ע"פ עדי ראייה שנאמר או ראה או ידע (ויקרא ה׳:א׳):

דמיו בו. אמרו בת"כ (ובסנהדרין נ"ד) נאמר כאן דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה דמיהם בם שנאמר להלן בסקילה דכתיב באבן ירגמו אותם אף דמיו בו שנאמר כאן בסקילה, ורש"י כתב פשוטו של מקרא דמיו בו כמו דמו בראשו, אין נענש על מיתתו אלא הוא שגרם לעצמו ליהרג כלומר שעתיד ליתן דין וחשבון על שגרם בעונו שנשפך דמו, ע"כ. והאמת בפי רבותינו, דלרש"י הוא מן התימה שלא כתבה התורה לשון דמיו בו רק בפ' זו ששה פעמים, ולא בכל שאר חייבי מיתות בית דין, שיענשו על שגרמו מיתתם לעצמם, ולמה דקדקה התורה להזכיר לשון זה רק בשש חייבי מיתות ב"ד לבד, אבל לרבותינו בלשון זה תלמדנו התורה איכות המיתה, אחר שהודיענו מקודם חיוב מיתתם ואמר מות יומת, בא גם כן ללמדנו באיזה אופן מן ארבע מיתות ידנוהו, על זה אמר דמיו בו; ואם נתבונן לירד לעומק דעת רבותינו יראה בעליל שהוא המובן האמתי בלשון המקרא עצמו, כי שם דם פי שנים בהוראתו, אחד הליחי האדומי שבגוף האדם (בלוט), והב' העדר ושלילת תנועת ההליכה (בעוועגלאָזיגקייט), כמו שמש בגבעון דום, ואדום לא אצא הפתח (איוב ל"א), ודומה לאלה שענינם השביתה וההפסק מן ההליכה, (אויפהאָרען, שטיללשטעהען), והנה עיקר ענין הסקילה היא לדחפו ממקום גבוה עד שיפול על לבו לארץ או להשליך אבן כבד שיש בו משא שני בני אדם על לבו (מס' סנהדרין מ"ה ב'), הנה היתה כל ההשתדלות להביא עליו מיתתו מצד לבו דוקא להמית את לבו בקרבו, והיא האבר הראשי באדם אשר ממנו תוצאות החיים, כי נפש כל בשר ורוח החיוני שבאדם בדם שבלבו הוא שמתנועע תמיד כדי לסבב הדם ורוח החיוני בכל חלקי הגוף, ובנפול האדם על לבו ממקום גבוה או בהשלכת אבן כבדה על לבו, יודחקו כותלי חדרי הלב יחד עד שתפסוק תנועתו ואין עוד מקום לסבוב הדם בגופו ולהחיותו, והנה על בטול כח התנועה מן הלב והפסק מהלך הדם בסבובו אמרה התורה דמיו בו, ירצה הדמים שבו יהיו דוממים מנועי התנועה, ולפ"ז יהיה תרגומו (זיין בלוטשטיללשטאנד, זיינע בלוטבעוועגלאזיגקייט ליגט אן איהם), כלומר הוא בעונו החמור סבב לעצמו עונש היותר חמור שבארבע מיתות והוא סקילה; אמנם שאר שלושת המיתות נעשים בשאר איברי הגוף שאינם שרשי תנועת דם החיים, וכבר ידענו מחכמי הנתוח שבנתלים ובנטבעים במים ובנחנקים אין הדם שבהם נעשה קפוי ונקרש. הנה לפי המבואר מלת דמיו בו כולל שתי הוראות יחד, על הליחי האדומי שבגוף האדם ועל הדומי' שהיא מניעת התנועה, דכמו שנאמר מן יום יומים ימיהם, ככה מן דום דמיו דמיהם. וקרוב לומר שהנחת שם דם על הליחי האדומי איננו ע"ש מראה האדמומית שבו, דאם כן אל"ף חסרה (עי' כריתות כ"ב מטיפה המשחרת דם הקזה בתחלה שחור), אבל הוא ע"ש הדומיה ומניעת התנועה שהוא בעצם טבעו, כי מרוצת התנועה שאנו רואים בו, מקרה הוא לו מצד חום הטבעי ורוח החיוני השולטים בו, אמנם בסורם ממנו מיד הוא נח ושקט עד שנעשה קרוש. על כ"פ יצא לנו שבשם דמיו ודמיהם נכלל ענין הסקילה הנעשה באבר התנועה שהוא מקור החיים, ואהני לן גז"ש המקובלת לבאר לשון המקרא על עומק פשוטו וכהלכתא:

הוגנוסים פי' יחוס משפחתי. ובוז משפחות (איוב ל"א ל"ד) תרגומו שם ובסיר גניסתא (מת"כ בשם הערוך):