פרשנות מצטטת על איוב לב:ז

ואברהם זקן. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן ^אוכהאי גונא דרשינן ביצחק וביעקב ובזקני דור המדבר דבכולם כתיב הלשון זקנה. והנה הענין והדרש מלשון זקנה לחכמת התורה צריך באור. ונראה, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו אסף חכמה ודעת ע"פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכ"מ ממ"ש איוב (ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י"ב) בישישים חכמה, ולכן אמרינן בעלמא אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
(קדושין ל"ב ב'], והיינו דבלא זה אין יתרון לזקנה על הבחרות, אכן יש שמשפיע הקב"ה רוח חכמה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו הנועדה בטבע רק לזקן. וזו היא כונת אונקלוס שתרגם על בן זקונים – בר חכים, ולכן מפרש כאן במעלת נפש אברהם אבינו וכן ביצחק וביעקב שהיו תלמידי חכמים ומרביצים תורה, וסמך על לשון זקן הנאמר בכולם ע"פ הבאור הנ"ל.
וענין הישיבה והרבצת התורה שהפיץ אברהם אבינו ואחריו יצחק ויעקב ובניו והזקנים כמבואר בפרשיות הסמוכות ובפ' שמות בפסוק לך ואספת את זקני ישראל הוא – כפי שידוע בתורה ובאגדות – כי בימי אנוש טעו בני האדם לחשוב מחשבות בוערות שאחרי שחלק הקב"ה כבוד לצבא מרום, כוכבים ומזלות וגלגלים שנתנם במרום להנהיג את העולם, והם שמשים המשמשים לפניו ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלק להם כבוד, וזהו רצון ה' לכבד את מי שגדלו וכבדו, והתחילו לבנות להם במות ולהקריב קרבנות וכו', וברבות הימים הוסיפו הטועים לטעות ולתעות ולעשות צורות ותמונות כאלה וכדומה להם ולחשוב הם עצמם לכחות אלהית ועבדום לשמם ביחוד, ועוד עמדו נביאי שקר להוסיף להטעות את העם בתכונת העבודה ובערך כחות האלהיות אשר בהצורות שזו מריעה וזו מטיבה וזו עבודתה בכך וזו בכך וכדומה מן הטעותיים וההבלים, וכך היו הדורות מתנהגים עד שנולד אברהם אבינו והשיג דרך האמת שיש בורא אחד הבורא את הכל וזולתו אין כל והתחיל ללמד לתועים בינה ולערוך דין עמהם והי' הולך וקורא בשם ה' וקבץ אליו אלפי אנשים וחזרם לדרך האמת והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול מאחדות ה' ומהבליות העבודות לאלילים ולכוכבים ומזלות ולפסילים וכדומה, וחבר בענין זה ספרים מיוחדים, וכמ"ש בע"ז י"ד ב' דמסכת ע"ז של אברהם אבינו היתה של ארבע מאות פרקים ולמד לכל הנלוים אליו [ויתכן דהמספר ד' מאות הוא ע"ד ההפרזה וכעין מש"כ הרשב"ם בפסחים קי"ט א'] ואחריו למד והזהיר יצחק ואחריו יעקב והוא מינה את לוי לראש המורים ואחריו למדו שבט לוי והזקנים, וזה הוא באור ענין הישיבה והפצת התורה שמצינו באבות ובזקני ישראל, וכמ"ש בגמרא כאן מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, וע' ברמב"ם פ"א מעבודת כוכבים בבאור יותר רחב בזה, והענין מבואר. .
(יומא כ"ח ב')

אָמַר לוֹ: אַבָּא פַּקֵּד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. יש להקשות למה בקש זו הבקשה מאביו אחר אותם הדברים שצוהו אביו בענין ד' דברים?
ונראה לי בס"ד כי מקמי הכי היה חושב שכל החכמים שונאים אותו על אשר הוא יחיד וחלק עליהם שהם רבים ואם כן מנין לו חבירים שיפקדם עליו אך עתה שאמר לו אני שמעתי מפי הרבים אמר בודאי לא שנאוהו בלבם כי מאחר ששמע מפי הרבים בעל כרחו צריך לחלוק ומה שפרשו ממנו היה לעיני הרואים כדי שלא יתרבו מחלוקות בישראל אבל בלבם אוהבים אותן, ועוד נמי אמר בדעתו כיון שישמעו צוואתו זאת שציוהו ואמר לו חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר בשביל שאתה שמעת מפי היחיד והם שמעו מפי המרובים הנה בודאי אוהבים אותו עתה וחבריו נקראים לכך אמר לו פקוד עלי לחביריך, והא דלא אמר לבנו דברים אלו בזמן שהיה בריא נראה לא רצה שבנו יזלזל בכבודו לעשות הפך דבריו בחייו.

מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ]. קשא למה לא אמר לו דברים אלו מתחלה כשאמר לו 'פַּקֵּד עָלַי'? ונראה בתחלה אמר לו 'אֵינִי מְפַקֵּד' ולא פירש לו הטעם כי נתכוון לנסותו אם יתלה הסיבה בדופי עצמו או בדופי החכמים שיאמר בשביל שהם בעלי שנאה ועברתם שמורה נצח ולמאי נפקא מינה יפקדם עליו כי אין מזה תועלת! והנה הבן היה צדיק ותלה הסיבה בדופי עצמו שאמר לו 'שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי' ואז פירש לו אביו הטעם והסיבה הוא משום דאין צורך להפקיד ד'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'.
ועדיין יש להקשות במאמר זה מאחר שהוא מחזיק את בנו לצדיק דהא אמר לו 'שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי' ואמר לו 'לָאו' אם כן סגי לומר לו 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ' ואין אתה צריך לצווי שלי, ולמה סיים בבא השנית שאמר 'מַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'? ונראה לי דבא ללמדו מוסר לפי דרכו אף על פי שבאמת עתה אתה צדיק ומעשיך יקרבוך בודאי עם כל זה אל תאמן בעצמך כי אפשר שיזדמן אחרי זה מעשיך ירחקוך ולכן הזהר והשמר מן יצר הרע וכמו שאמר התנא אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ (משנה אבות ב, ד).
והנה דברי רבי עקביה בן מהללאל אלו הם מוסר גדול להשלוחים ההולכים ממדינה למדינה לקב"ץ על הגבאו"ת ומביאים עמהם מכתב צוותא דאין תועלת מן המכתבים אלא ישימו לנגד עיניהם דברי רבי עקביה 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ' ורמז לדבר מִי וָמִי הַהֹלְכִים (שמות י, ח) רצונו לומר אלו ההולכים ממדינה למדינה ומעיר לעיר ישימו נגד עיניהם דברים אלו 'מי' ו'מי' שהם ראשי תיבות 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'.
ובזה פרשתי רמז הכתוב אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ (איוב לב, ז) יָמִים למפרע ראשי תיבות 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ' המידות האלה הם אשר ידברו שפתי לשלוחים ההולכים ממקום למקום ושמעתי גאון אחד כתב מכתב צוותא להמהלך ממקום למקום ולא כתב בו דבר אלא רק שתי תיבות אלו מ"י ומ"י [רבי יהונתן אייבשיץ להגר״א מוילנא].

וכבר הביאו חכמי המחקר על זה ראיות ברורות וגדולות ומופתים נחתכים רבים אזכיר שנים מהם, המופת הראשון כי הנפש החכמה הזאת תדע כל הדברים הרחוקים והקרובים אשר למעלה ואשר למטה בלי ראות עינים ובלי שמע אזנים ובלי שאר החושים כי חמשת החושים אינן רק לנפש הבהמית כי הם לה ככלי ביד האומן כי העין תראה עין השמש בגודל גבהו, והנפש החכמה זאת תדע שהוא גדול מן הארץ מאה ושבעים פעם, כמו שכתב הרב הגדול רבינו משה בן מיימון בתחלת ספר המדע פרק שלישי והעין תראה במים ובמראה צורות רבות והנפש החכמה הזאת תדע שהן במקרה ואינן באמת, והאזן תשמע הדברים וקולות במקומות חלוקים, והנפש החכמה הזאת תדע שהם במקרה, ואלו היו חמשת החושים לנפש החכמה והרגישה בהם הדברים או בקצתם, היו הקצוות הנשארות בטלים ושקר, אין בהם מועיל, ואין בנפש החכמה מאומה שקר ואין בה קצה שלא תדע כי תדע כל הדברים על ענינם ועל אמתתם, והנפש החכמה בגוף דמיונה כמו המלח באניה אשר בהפרדה מן הגוף תעמוד ולא תאבד כאשר יעמוד המלח בהפרדו מן האניה, והנפש הבהמית תתערב בגוף, ע"כ בהפרדה מן הגוף תאבד באבוד הגוף כי לא תוכל הנפש הבהמית והנפש הצומח לעשות קטנה או גדולה מבלת הגוף אשר חנה בו כי כל פעולותיהן בגוף ובאבוד הגוף תאבדנה הן ופעולותיהן לפי שיש לכל אחת מהן חומר וכל דבר שיש לו חומר לא יוכל לפעול פעולותיו כי אם בחומרו, והנפש החכמה הזאת תפעל פעולותיה מבלתי הגוף שהרי היא יודעת דעות השתים ואשר למעלה מהם, ועניני הארץ ומה שתחתיה לפי שהיא שכל ואין לה חומר, וכל עת שתחפוץ לדעת הדברים המורכבים תדע אותם בחמשת החושים אשר לנפש הבהמית, וכשתחפוץ לדעת הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים תדע אותם בשכלה וחכמתה, ובהפרדה מן הגוף לא תדע כי אם הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים שהרי אין לה חמשת החושים שבהם היתה משגת הדברים המורכבים לפי שכבר אבדו ממנה, וכל זה ראיה ומופת כי הנפש תשאר אחרי מות הגוף. והמופת השני מה שאנחנו רואים בעין כי האדם בתחלתו כשהוא נער איננו יודע כלום וכאשר יגדל ויוסיף הלוך וגדל ירבו המושכלות בנפש ותרבה הדעת, ומה שיקנה לנפשו מן החכמה ומן הדעת לא ימלט מאחד מג' חלקים אין בזה רביעי או מפני גופו בלבד או מפני נפשו בלבד או מפני גופו ונפשו יחד, אם היה מפני גופו יתחייב האדם שכל מה שיהיה גופו יותר בריא וחזק ויתרבה החומר בו שיהיה יותר חכם ומוכן לקבל המושכלות, ומי שהיה גופו כחוש וחומרו מועט שיהיה יותר סכל ויותר רחוק לקבל המושכלות, ואנו רואים בהפך כי המתנונה ומי שיש לו חולי השדפון גופו יחסר בכל יום ושכלו עומד על השלמות עד שתפרד נפשו ממנו, וראיה זו מבטלת היות קנין החכמה והדעת מפני גופו, ועם הראיה הזאת בעצמה מתבטל היותה מפני גופו ונפשו יחד, וא"כ כל קנין האדם מן החכמה ומן הדעת אינו כי אם מפני הנפש לבדה ואין לגוף חלק בזה זולתי שהוא כלי אליה כענין הכלי לאומן ואי אפשר מציאות החכמה והדעת במתים ואמנם יתחייב מציאותם מן החי, הנה הנפש א"כ חיה בטבע כי יש בטבעה לקבל החכמות והגוף מת בטבע ואין בטבעו לקבל דבר מזה, הנה נתבאר במופת כי האדם מורכב משני עצמיות, האחד מהם חי בטבע והשני מת בטבע והוא הגוף ושהם מפני שהתחברו קרה לכל אחת ואחת מקרה מפני חברו, קרה לגוף החיות אשר היא ההרגש מפני הנפש וקרה לנפש המות אשר הוא העונש מפני הגוף המטעה אותה, הנה הנפש א"כ חיה בטבע ומתה במקרה והגוף מת בטבע וחי במקרה, וכאשר נבדל כל אחד משניהם מחברו נתיחד לגוף המות הגמור אשר הוא טבעו ונבדל ממנו החיות המקרי שקרה לו קנייתו מן הנפש, ונתייחד לנפש החיות הגמור אשר הוא טבעה ונבדל ממנה המות המקרי אשר קרה לה מפני השתקעה בגוף. ואע"פ שדברנו המעט הזה בעניני הנפש והבאנו ראיות אלו מדברי הפילוסופים וקצת ממופתיהם הנחתכים והנראים המתישבים על הלב, אין העיקר אלא לתורתנו הקדושה שהיא מקור חיים ממנה שאבו כל המעמיקים בחכמה ואין כל חכמתם אלא פירותיה של תורה. וענין היות הנפש אחרי הפרדה מן הגוף קיימת נצחית זה מתבאר מכתוב הזה שאמר נשמת חיים כלומר נשמה חצובה ממקור חיים כי הנשמה חצובה ממקור החכמה, הוא שכתוב (איוב לב ז) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש, סמך חכמה לרוח לבאר כי הרוח ממקור החכמה, ומזה הזכיר הכתוב הזה נשמת חיים על שם (קהלת ז׳:י״ב) והחכמה תחיה בעליה, והוא שהבטיח הקב"ה לנביא שתהיה נפשו בחברת המלאכים הקדושים בקיום המצות, הוא שכתוב (זכריה ג ז) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואם תבין הכתוב שאמר שלמה בחכמתו אז תבין מעלת הנפש ועלוי מדרגתה ויסודה וסודה הוא שאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, באר כי יתרון האדם על הבהמה הוא מצד הענין שקראו אין והוא מצד הנפש השכלית שבו נמשכת מן החכמה שהיא היו"ד המתיחדת עם הרצון שהוא האל"ף והבן זה מאד. ומזה הזכיר לשון ויפח באפיו שממנו יובן יסוד הנפש ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוח הקדש וע"כ נמשלה להקב"ה בחמשה דברים, והיא דומה לו בכל מדותיה וגדולה היא מהמלאכים שהנפש נבראת ביום ראשון והמלאכים ביום שני, וידוע כי הנבראים העליונים מעלתן ודקותן לפי קדימתן בבריאה וכן אמרו בפירוש גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. סוף דבר כל מה שהפה יכול לדבר במעלת מדותיו של הקב"ה לפי מה שהוא בורא הכל נכלל במדות הנפש לפי מה שהיא ברואה, ואמר החכם דעו נפשותיכם תדעו אלהיכם ודע כל זה.