פרשנות מצטטת על איוב לב:יט

כאוב. כמו וכאובות חדשים (איוב ל"ב י"ט), כי כן אומנותם:

האמנם אם העוננות או הנחוש הוא דבר אמתי אם לא כבר כתב הרמב"ן כי רבים יתחסדו בנחשים לבאר שאין בהם אמת. כי מי הגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש הדברים המתפרסמים לעיני הרואים ורבותינו גם כן יודו בהם. כמו שאמרו באלה שמות רבה. כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב וחכמות צפצוף העופות נקרא בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות נקראו טיארי"ן. כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם. שהם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב טלה הקרובים לארץ הם נקראים נגרי התלי. יגידו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודעו העתידות לא לזמן גדול ולעתות רחוקות רק בעתידות הקרובות לבא. יודעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על המת. ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם. ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם, ועל זה אמר הכתוב (מלכים א' ד') ותרב חכמת שלמה מחכמת בני קדם. וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב׳:ו׳) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים כל אלה דברי הרב הם. האמנם הדעת היותר מתישב הוא דעת רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ז שמעונן הוא המביט העונות והשעות הטובות לפעול הפעולות. והמנחש הוא המביט לדברים מהמקרים שקרו. שמהם תלקח ראיה על מה שיהיה בעתיד, והה' הוא אמרו ומכשף. ופרש"י (סנהדרין פ"א) בגמרא שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם עושים. והנה מעשה הכשוף הוא להכין האדם את עצמו לקבל רושם מלאכי חבלה והתודעותם. וכבר ידעת כונת הרב המורה בחלק ג' פרק ל"ז בכל מעש' הכשוף ויתר הדברים והוא שהם כלם דברי תהו והבל ושנמשכו אחריה' חסרי הדעת והם כלם מפועל הדמיון ואינם שיהיה בהם שום ממשות ומציאות החלטי כי הוא לא יסבור במציאות השדים ולכן יחשוב שהמעשים האלה הם כלם מעשה תעתועים. אבל הדעת הזה התורה האלהית מכזיבתו שהניחה מציאות השדים באמרו (פ' האזינו) יזבחו לשדים לא אלוה. וקבלת חכמינו סותרת לזה כי הם קבלו מציאות השדים ומעש' הכשפים ואמרו בפרק ד' מיתות (סנהדרין ד' ס"ז) מההיא אתתא דהות מיהדר' למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה זילי שקילי אין עוד מלבדו כתיב. והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פלמיא של מעלה. ותרצו שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. הורו בזה שענין הכשוף הוא אמת ובסנהדרין אמרו (דף ס"ו) בלטיהם זה מעשה שדים. בלהטיהם זה מעשה כשפים. והרמב"ן (גם רש"י שמות ו' כ"ב) כפי מה שיראה מדבריו יסבור שהכשוף הוא סעיף מסעיפי חכמת הככבים וממנה תמשך. ויקשה לדעתו ולמה אם כן קראה הקדוש ברוך הוא תועבה ואסר עליה. והרב רבינו נסים כתב על זה והשיב שמלאכי חבלה הם נמצאים ובראם הקדוש ברוך הוא כדי שיהיו כלי זעמו להוכיח בם החטאים. ולהיות זה טבעם נקראו מלאכי חבלה כי הם מלאכי ה' ושלוחיו אבל לחבל ולהשחית המורדים לפניו. והנה בהיות האדם מכין עצמו או בזולתו בענייני הכשופים לקבל רושם המלאכים המחבלים והוא כנגד רצונו יתברך כי הוא לא בראם כי אם לפעול כרצונו ברשעי' ובעשותם ההתיחדות ההוא על ידי כשוף הוא נגד רצונו יתברך וכונתו בבריאתם. ולזה אמרו שהם מכחישים פמליא של מעלה רוצה לומר שהשם יתברך ברא בעולמו הענינים הטובים רוצה לומר המשפיעי' הטובי' להשפיע תמיד. אמנם אותם המשפיעים הרעים המקבלים לא רצה שישפיעו כי אם כפי רצונו להעניש את הרשעים ולכן מעשה הכשוף שמביא השפעתם בזולת רצונו יתברך מכחיש פמליא של מעלה. הנה התבאר מכל זה הענין הכשוף ומה הוא. והרמב"ן זכרונו לברכה פירש הכחשת הפמליא של מעלה באופן אחר תראהו בדבריו ואני לא אזכירהו לפי שלא ישר בעיני. והו' הוא אמרו וחובר חבר וכפי דעת רבותינו ז"ל בספרי הוא ענין הלחשים. וכמו שכתב רש"י (דברים י"ח י"א) שמצרף נחשים ועקרבים או שאר חיות למקום אחד ושילחש עליהם כדי שלא יזיקו לבני אדם. וראב"ע כתב שחובר חבר הוא האומר שיודע בהתחברות השדים במקום וענין אחד. וכ"כ הרמב"ן שהוא מין ממיני הכישוף. וחכמי האומות פירשוהו על האדם היודע כח השדי' להביא לאשה בעלה או בנה אם הלך בדרך מרחקי' ולחברו עמה. אבל היותר מחוור בכל זה הוא מה שזכרתי ר"ל שמעביר בנו ובתו באש היא העבודה למולך וקוסם קסמים הוא היודע הדברים שיצליחו מצד השעות והדברים הנופלים במקרה לא צד הקסם. ומכשף הוא המוריד רוח מלאכי חבלה על האדם לעשות מה שירצה וחובר חבר הוא המלחש הבעל חי כדעת רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ז. והז' הוא שואל אוב. והח' הוא הידעוני. והט' הוא דורש אל המתים. וחכמינו ז"ל (סנהדרין דף ס"ה) דרשו שאוב הוא מכשפות הנקרא פיתום ומדבר משחייו. ומעלה את המת מבית השחי אשר לו. וידעוני הוא עצם חיה ששמה ידוע שמכניסו האדם לתוך פיו ומדבר אותו העצם על ידי כשוף. ודורש אל המתים הוא המעלה את המת באיזה אופן שיעלה אותו אם מגולגלתו אם מאיזה אבר מאבריו ושואל בו. ור"א פי' ושואל אוב מגזרת (איוב ל״ב:י״ט) כאובות חדשים יבקע. כי עקר האומנות בכך וידעוני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה. ודורש אל המתים הם ההולכים לבית הקברות ולוקחים עצם מת ובעבור מחשבותיו יראו לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ. ומאשר ראינו שהבעלת אוב אמרה לשאול (שמואל א כ״ח:י״א) את מי אעלה לך. ידענו שהאובות הם המתים מבני אדם שהיודע בזה מעלה אותם בחכמתו ונראה כאלו הוא מדבר מתחת לארץ. כמו שכתב (ישעיהו כ״ט:ד׳) והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף. ולפי זה ראוי שנתן ההפרש אשר בין שואל אוב לדורש אל המתים ונראה שהשואל באוב הוא המעלה את המתים ושומע את דבריו והידעוני הוא המדבר בעצם החיה כדברי חז"ל. והדורש אל המתים הוא ההולך לבית הקברות לדרוש אל המתים שיבאו אליו בחלום ויודיעוהו מה שירצה. ומזה אמר הנביא (שם ח') הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים. והגיד הכ' כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה וגו'. רוצה לומר שכל הפעולות האלה הם מתועבות אליו ובעבורם הוריש את עם הארץ מלפני ישראל ואם תאמר אהיה אני אם כן חסר מהדברים האלה. רוצה לומר מידיעת השעות ומהשפעת ההצלחות ומהגדת העתידות ויתר הדברים. הנה לזה אמר תמים תהיה עם ה' אלהיך ופי' תמים בלתי חסר דבר אמר אתה לא תהיה חסר דבר מאלו כי הם באמ' החסדים לפי שלא יגיע אליהם התועלת אשר ירדופו אבל אתה תמים תהיה ושלם עם ה' אלהיך ולא יחסר לך דבר. כי ההצלחות המדומות כלם יגיעו אליך עם ה' אלהיך בקיום מצותיו כמו שבא ביעודי התורה. וכל הימים וכל השעות יהיו טובים ומצליחים לפניך ולא תצטרך לעוננות לפי שמלאכיו יצוה לך וברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. וכמו שפירשתי בששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שהכונה בו שבהיותו דבק עם אלהיו שכל השעו' והימי' טובים יהיו מוצלחי' לעבודתו. וגם לא יצטרך לנחוש. לפי שכבר ידעת שעל שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כי בי חשק. הנה אם כן באמרו תמים תהיה עם ה' אלהיך הוא לתת לפניו השלמת כל הדברים המועילים שיקנה אותם עם העבודה האלדית ולא יצטרך לשאר המאלכות המתועבות שזכר. והותר בזה הספק הי"ד:

אלא דכ"ז יתכן רק לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל להבה"ג ז"ל וסייעתו צ"ע. דודאי לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל (בשורש י"ד) בדעת הבה"ג שכוונתו למנות העונשין מצוה בפ"ע מלבד הלאוין שעליהן באו העונשין. ונמנה לדרכו הלאו מצוה בפ"ע. והעונש שבא עליו מצוה בפ"ע. גם להבה"ג יתכן לומר כמו שביארנו בדעת רבינו הגאון ז"ל. אבל להרמב"ן ז"ל שביאר שם לדעת הבה"ג דאין כוונתו במנין העונשין שמנה אלא למנות הלאוין שעל עבירתן באו עונשין אלו. אבל העונשין מצד עצמן אין נמנין כלל במנין המצות עיי"ש בדבריו ז"ל. א"כ לפ"ז ודאי הדבר תמוה על הבה"ג וסייעתו ז"ל אמאי לא מנו לאו דמכשפה לא תחיה במנין הלאוין. שהרי לפ"ז מה שמנו מכשף במנין הנסקלין. אין כוונתם בזה אלא למנות לאו דלא ימצא בך וגו'. וא"כ עדיין הו"ל למנות במנין הלאוין לאו דמכשפה לא תחיה. שהוא לאו מיוחד בפ"ע על הב"ד. איברא דממה שמנה הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו לאו זה דמכשפה לא תחיה. נראה שכן היה הגירסא בבה"ג שלפניו. אלא דגם לפ"ז אכתי יש לתמוה מה שלא מנו לא הבה"ג ולא הר"א הזקן ז"ל לאו דלא תחוס עיניך עליו האמור ברוצח. דהרי לפי דעת הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג. מה שמנה הבה"ג במספר העונשין רוצח. ע"כ אין כוונתו אלא למנות בזה לאו דלא תרצח. וא"כ אכתי הו"ל למנות לאו דלא תחוס עינך עליו לאזהרה על הב"ד. איברא דאפשר לומר לזה דהנה הבה"ג מנה לאו דלא תחוס עיניך עליהם. וכבר תמה עליו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' פ'). דהרי זה בגלל לאו דלא תחיה כל נשמה שכבר מנה הבה"ג עיי"ש. וכתב שלא מצא לאחד ממוני המצות האחרונים שמנו לאו זה. ובאמת דהרא"ם ז"ל (ביראים סי' רצ"ח) מנה לאו דלא תחוס עינך עליהם עיי"ש. אלא דשוב לא מנה לאו דלא תחיה כל נשמה. אבל למנות שניהם הוא ודאי תמוה. ואמנם בה"ג כת"י רומי ראיתי דליתא לא תחוס עינך עליהם. אלא לא תחוס עינך סתם עיי"ש. ולפ"ז נראה דבאמת אין כוונת הבה"ג אלא ללאו דלא תחוס עינך דרוצח דכתיב בפרשת שופטים. ולא לקרא דלא תחוס עינך עליהם דכתיב בפרשת עקב גבי שבע אומות. וגם בנוסחת הבה"ג שלפנינו נראה דבמקום עליהם צ"ל עליו. והיינו לאו דלא תחוס עינך עליו האמור שם גבי רוצח. ובאמת דבאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל. שידוע שהוא נמשך אחר הבה"ג תמיד. ובהרבה מקומות נקט דברי הבה"ג בלשונו ממש. מנה לאו דלא תחוס עינך עליו. ולא הביא לאו דלא תחוס עינך עליהם. אלא מנה לאו דלא תחיה כל נשמה בלבד עיי"ש. ובלתי ספק שכן הי' בנוסחת הבה"ג שלפניו. וכן נראה ממש"כ לאו זה סמוך ללאו דלא תנסו כמו בבה"ג עיי"ש. וא"כ לפ"ז דברי הבה"ג נכונים גם לפי דעת הרמב"ן ז"ל בכוונתו. אלא דמ"מ דברי הר"א הזקן ז"ל שלא מנה לאו זה דלא תחוס עינך עליו דרוצח צ"ע אצלי. וגם מאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל מבואר שהיתה לפניו נוסחת הבה"ג שלפנינו. ולהכי מנה לאו דלא תחיה כל נשמה וגם לאו דלא תחוס עינך עליהם. אבל לאו דלא תחוס עינך עליו דרוצח לא מנה עיי"ש. ומ"מ מנה לאו דמכשפה לא תחיה מלבד מה שמנה אזהרה דלא ימצא בך וגו' ומכשף עיי"ש ובזה"ר להרשב"ץ (לאוין סי' פ"ט ובסי' קמ"ה). ולכן נראה דיש מקום ליישב גם נוסחת הבה"ג שלפנינו ודברי הרשב"ג. דבלא"ה יש כאן תמיהא גדולה בדברי הבה"ג לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתו. דהרי אע"פ שמנה במספר העונשין רוצח. וא"כ לפי דברי הרמב"ן לכאורה עכצ"ל דכוונת הבה"ג בזה למנות לאו דלא תרצח. מ"מ מנה הבה"ג במנין הלאוין שלו לאו דלא תרצח. והוא דבר מתמיה למה מנה לאו זה שני פעמים בחשבון הלאוין. לכן נראה דבמה שמנה הבה"ג רוצח במספר העונשין. כוונתו ללאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח. ולכן מנה לאו דלא תרצח במנין שאר הלאוין. וזו היא ג"כ כוונת הרשב"ג ז"ל באזהרותיו שמנה ג"כ לאו דלא תרצח במנין שאר הלאוין ומנה רוצח גם בין חייבי מיתה בסוף מנין הלאוין שלו עיי"ש. ממש כדברי הבה"ג כדרכו. אבל הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנה לאו דלא תרצח במנין הלאוין. אלא מנה לאו דלא תחוס עינך עליו. וגם במספר העונשין שלו מנה רוצח עיי"ש. והיינו משום שהוא מנה במספר העונשין לאו דלא תרצח. דזו היא כונתו במה שמנה שם רוצח בין הנהרגין. ולזה מנה לאו דלא תחוס עיניך עליו במנין שאר לאוין שלו. ובלתי ספק כתב כן ע"פ נוסחת הבה"ג שהי' לפניו. והיא היא. דליכא שום נפק"מ בהכי. דעכ"פ לשתי הנוסחאות נמנו שני לאוין אלו במנין הלאוין של הבה"ג. ובזה מתבאר דבעל נתיב מצותיך שגה בזה דלחנם שלח ידו להגיה בדברי הר"י אלברגלוני ז"ל להוסיף לאו דלא תרצח במנין הלאוין ע"פ הבה"ג עיי"ש. וטעה בזה. דהדברים מכוונים בלא שום הגהה. ועפ"ז מבואר דאדרבה מזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג. מיהו בלא"ה יש בזה בה"ג כמה מבוכות בשאר הלאוין ועונשין ואכמ"ל בזה ויתבאר במק"א אי"ה. ועכ"פ לשיטת רבינו הגאון ז"ל לק"מ כמו שנתבאר: והנה באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) כתב רבינו הגאון ז"ל צנח מעבוד למולך. וקוסמים. ועוננים כפלשתים. ולהכרית מנחשים. ומכשפים. ודורשי אלילו וחוקרים מתים וכו' אוב וידעוני להתים עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו צריכין ביאור דמש"כ להכרית מנחשים ומכשפים וכו'. תמוה לכאורה דלא מיבעיא מנחש ודורש אל המתים ושואל באוב וידעוני דליכא כרת. אלא לאו גרידא וחייבין מלקות אם עשו מעשה. אלא אפי' מכשף דאית ביה סקילה. מ"מ כרת לית בי' ולהכי לא מיחייב נמי חטאת בשוגג. וכן מפורש בברייתא דספרא (פרשת ויקרא דיבורא דחובא פ"א) ע"ש. וכן מוכח ממתניתין (דרפ"ק דכריתות) עיי"ש. וכבר תמה הר"ב מל"מ (רפ"א מהלכות שגגות) על הרמב"ם (בסה"מ לאוין ל"ד). ונמשך אחריו החינוך (מצוה תקי"א). שכתב דמכשף יש בו כרת וחטאת עיי"ש בדבריו. ומדברי הרמב"ם גופי' (ריש הלכות שגגות) נראה שחזר בו מזה כמש"כ במל"מ שם עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ בזה בדינא דחיי (לאוין נ"ה) עיי"ש. וכן הוכיחו התוס' (בזבחים מ"ט ע"א) בד"ה לפי שיצא וכו' דמכשף אין בו כרת ממתניתין דרפ"ק דכריתות עיי"ש. איברא דלענ"ד קצת יש לדון בזה בתוספתא (דריש כריתות) דהתם קחשיב לכולהו הנך דחשיב להו בברייתא דספרא שם שיש בהן מיתת ב"ד ואין בהן חטאת. ואילו מכשף לא קתני בהדייהו עיי"ש. ומוכח מזה דס"ל להתוספתא דמכשף אית בי' קרבן חטאת. וממילא ע"כ כרת נמי אית בי'. ואפי' לגירסת הספרא דקתני נמי מכשף בהדייהו. מ"מ אין הכרח מזה דכרת נמי ליכא במכשף. דאיכא למימר דנהי דאימעיט מקרבן חטאת מטעמא דמפרש התם בספרא. מ"מ בר כרת הוא. דהא מקלל אביו ואמו נמי חשוב לי' התם בינייהו. ואפי' הכי מבואר בירושלמי (פרק ארבע מיתות הלכה י"א) דאית בי' כרת עיי"ש. וממילא שוב ליכא נמי שום ראי' ממתניתין דריש כריתות. משום דהתם לא קחשיב אלא הנך דאית בהו חטאת בשוגג אבל מכשף לית בי' חטאת. ומ"מ לעולם אימא לך דכרת מיחייב. הן אמת דהתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו (בכתובות פרק אלו נערות (כתובות ל"ז ע"ב)) בד"ה מיתות קלות וכו'. דמקלל אביו ואמו נמי אין בו כרת עיי"ש. וכן לפמש"כ הראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם) מוכח מהתם דגם מקלל אביו ואמו ומכשף אין בהן כרת עיי"ש. אבל זה נגד הירושלמי שם. ועכ"פ בשואל אוב ומנחש ודורש אל המתים ודאי לית בהו יותר ממלקות. שאין בהן אלא לאו גרידא. הן אמת דבשואל אוב וידעוני דעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' פ') דחייב כרת עיי"ש. ולדבריו צ"ל דמאי דתנן במתניתין דפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ה ע"א)) דהנשאל בהם באזהרה עיי"ש. היינו רק למעטינהו מסקילה אבל כרת אית בי'. וכיו"ב כתבו התוס' (שם לעיל נ"ו ע"א) בד"ה ועל הכינויין עיי"ש. אלא דהא גופא תמוה ולא מצינו לו חבר בראשונים. וכבר עמד בזה בתשו' בא"פ (חאו"ח סי' י"ח) עיי"ש. מיהו גם לפ"ז אכתי מנחש ודורש אל המתים ליכא למ"ד דאית בהו כרת. ואולי י"ל דלהכרית שכתב לאו דוקא הוא. אלא רצה לומר להכריתם שלא יהיו נמצאים בינינו כלשון הכתוב לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש ומכשף וגו'. אבל עדיין יש לתמוה מש"כ ודורשי אליל וחוקרים מתים. והנה חוקרים מתים מבואר דרצה לומר דורש אל המתים. אבל מש"כ דורשי אליל צ"ע בכוונתו. וכפי הנראה כוונתו בזה להנשאל באוב וידעוני וקראום אליל משום שהם הבל וריק שקר וכזב. כמש"כ הרמב"ם (בפי"א מהלכות ע"ז הט"ז) עיי"ש. אלא דלפ"ז הדבר תמוה מה שכלל אותם באזהרה אחת. והרי שתי אזהרות חלוקות הן. ועוד דהא לא הזהיר הכתוב אלא על שואל אוב וידעוני בלבד. והאיך כתב אליל סתם דמשמע כולהו אחריני כגון קוסם ומעונן ומנחש ודורש אל המתים נמי אית בהו אזהרה לשואל בהם. מיהו נראה דלזה אפשר לומר דחדא באידך מיתרצא. דיש לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל בזה כדעת הרש"ל ז"ל (בתשובותיו סי' ג') וביש"ש (פרק כל הבשר סי' י"ג) שכתב דשואל אוב וידעוני דכתיב בקרא לאו דוקא אוב וידעוני. אלא קאי אכולהו הנך דכתיבי בהאי קרא. מעונן מנחש וקוסם ומכשף. ולא כתבה תורה שואל גבי אוב וידעוני אלא משום דבדידהו יש חילוק בין בעל אוב וידעוני עצמם להשואל בהם. דזה בכרת וסקילה. וזה אינו אלא באזהרה. משא"כ בכל אינך. אבל לעולם מאי דכתיב ושואל אכולהו קאי עיי"ש. והעלה שם כן בדעת הרמב"ם. והשיג על מהרא"י ז"ל בפסקים שלא כתב כן. אלא דשוב הביא מתשובת הרמב"ן ז"ל דס"ל ג"כ דלא הזהיר הכתוב בלאו אלא בשואל אוב וידעוני דוקא. ולענ"ד מה שהעלה כן בדעת הרמב"ם ז"ל. דבריו תמוהים אצלי. דא"כ אמאי מנה הרמב"ם שואל אוב ושואל ידעוני בשני לאוין. הו"ל למנות גם שואל מכשף ושואל קוסם ושואל מנחש ושואל מעונן ואינך. כיון דשואל אכולהו קאי. או שהי' לו למנותו רק בלאו אחד. משום דמשם אחד הוא. ושואל חד כתיב בקרא. וקאי אלפניו ולאחריו. אכולהו הנך מעשים שאסר הכתוב. והזהיר הכתוב באזהרה אחת על השואל בכולן. וע"כ מוכרח מזה דלדעת הרמב"ם ז"ל רק על שואל אוב וידעוני דוקא הוא שהזהיר הכתוב. ולכן מנאם בשני לאוין. דהו"ל ככל הנך דפרט הכתוב בהך קרא שנמנה כל אחד לאו בפ"ע מטעם שביאר הרמב"ם (בשורש תשיעי ובלאו דידעוני) עיי"ש. ולפ"ז ממילא מבואר דזו הוא ג"כ דעת הסמ"ג והחנוך והרשב"ץ ז"ל שמנאום ג"כ בשני לאוין. ועכ"פ נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. ולכך כתב בלשון אזהרה זו אליל סתם. שכל הנך הכתובים בההוא קרא הם בכלל זה. ומנה השואל בכולם בלאו אחד מטעם שביארנו. וכן מתבאר מלשון רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. שכתב שם וז"ל כל חובר חבר. ודורש אל המתים. מעונן. ומנחש. ומכשף. ומעביר למולך. יוצר שנאם והם תועבת נפשו. בל תדרוש מהם פן לשחת תורש עכ"ל. והדבר מבואר דמש"כ בל תדרוש מהם כוונתו ללאו דשואל אוב וידעוני. ואעפ"כ כתב אל תדרוש מהם סתם. דקאי על כל הנך שהזכיר לעיל מיני' בסמוך. ועוד דאוב וידעוני לא הזכירם כאן בסמוך כלל. אלא כתבן לעיל במקום אחר רחוק מזה עיי"ש. אלא ודאי מוכרח דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל בזה דקאי אכולהו. ולזה מנאו ג"כ רק בלאו אחד. ולשונו באזהרה זו הוא ממש כלשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. שגם הוא כתבה בלשון דרישה. וזה נראה לי ג"כ דעת הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. שכתב וז"ל אובות לא תדרוש לחקור מחשבותיך עכ"ל. וכוונחו ללאו דשואל אוב וידעוני. משום דאזהרת בעל אוב וידעוני עצמו כבר מנה שם לעיל לאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים. דמיני' נפק"ל אזהרה לעושה אוב או ידעוני. וכתב ג"כ אזהרת שואל בלשון דרישה. כלשון רבינו הגאון שם ובעל אתה הנחלת. אלא דהדבר תמוה לכאורה מה שלא הזכיר האזהרה אלא באוב בלבד. ולא הזכיר גם אזהרת שואל בידעוני. ולכן נראה דגם דעת הר"א הזקן ז"ל כמש"כ הרש"ל דשואל דקרא אכולהו קאי. ולא כתבי' קרא גבי אוב וידעוני אלא משום דבהנך יש חילוק בין העושה מעשה בעצמו לשואל אותם. שזה במיתת ב"ד וזה באזהרה בלבד. ומהאי טעמא לא מנה שואל אלא בלאו אחד כמו שביארנו. אלא דכיון דבקרא כתיב שואל גבי אובות. נקט האזהרה באובות כלישנא דקרא. ונראה דבא לרמז בזה שכל דבריהם שקר וכזב. כמש"כ הרמב"ם שם. ולזה כתב אובות לא תדרוש. והוא מלשון כאובות חדשים (איוב ל״ב:י״ט). שפירושו נאדות וקנקנים. כלומר שאינם אלא קנקנים ריקים שאין בהם כלום. ולא יועילו לך אלא לחקור מחשבותיך. כי לא יעלה לך מדרישתך בהם רק חקר מחשבותיך. אשר תוכל לדעת בלעדם. כן נראה בכוונת הר"א הזקן ז"ל שם. ומ"מ כוונת רבינו הגאון באזהרותיו נראה כמו שביארנו: