פרשנות מצטטת על איוב לו:י

נגע צרעת הוא. הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא ופעמים צרעת נושנת הוא ופעמים נגע הוא כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החלאים עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן. ויקרא להתחלה נגע בלבד, ולתוספת נגע צרעת, ולתכלית צרעת, וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהיה בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז"ל אינו אלא מזבח כפרה (ברכות ה, ב) נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון:

ואם פרוח תפרח. דין הזה הוא חוק שיהא פריחה בכולו קל מפשיון כ״ש. מכ״מ רמז המקרא טעמו בצדו דכתיב וטהר את הנגע ולא כתיב וטהרו הכהן ויהא קאי על האדם. אלא בא ללמדנו טעם הדבר. וכבר ביארו הרמב״ם והרמב״ן דאפילו סימני טומאה אינם גרוע כ״כ בהלכות הרופאים וא״כ אין זה אלא כמו דכתיב באיוב ל״ו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ר״פ ויגש דמשמעות ויגל אזנם דהיסורים אינם באים בחוזק כ״כ אלא כמדבר על האוזן שידע יד ה׳ עליו וישוב אל לבו טרם יגלה מוסר עונותיו לכל. [ושם ביארנו על שקידת התורה וזהו למוסר]. וכאן הוא כמו כן אם לשונו סרוח בלה״ר וכדומה בעונות שמביאים צרעת באים סימני טומאה לגלות אזנו שישוב ורפא לו. אבל אם פרחה בכולו א״צ עוד להתראה ע״י טומאה. שהרי כבר יסוריו וזוהמתו ידוע לכל ע״כ וטהר את הנגע לא שהאדם טהור וא״צ כפרה אלא להיפך שהוא אות שאינו בר מוסר ושוב אין לטמא הנגע:

ה', אבל לא כן ישראל, לא לבד שזכרוך בגדולתם גם בצר פקדוך ולא תלו הצרה במקרה רק בהשגחה, ולא לבד בעת בא עליהם צרה גדולה, כי גם צקון שהיא צוקת הנפש אם באה עליהם איזה צוקה (פערצווייפלונג) היה זה לחש מוסרך למו היה זה למו לחש של מוסרך, כאילו לחשת לאזנם את מוסרך (כמ"ש ויגל אזנם למוסר, איוב ל״ו:י׳) ויותר מזה כי גם בעת אשר.