וְה֤וּא מְסִבּ֨וֹת ׀ מִתְהַפֵּ֣ךְ בתחבולתו [בְּתַחְבּוּלֹתָ֣יו] לְפָעֳלָ֑ם כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם ׀ עַל־פְּנֵ֖י תֵבֵ֣ל אָֽרְצָה׃
רשב"ם
כלי חמס - הייתה אַחֲוָתָם מכרותיך ומולדתיך לשון קרובים, אבל מְכֵרוֹתֵיהֶם משקל דגש הוא, כמו מסיבותיהם לשון קורבה, אבל הריש במקום החירק נהפכת לציר"י הוא קמץ קטן, כמו בֵּרֵךְ תחת בִּרֵךְ איבד ושיבר. וכן: חרף ה'. ושרת את אחיו, כלם משקל דגש מכרותיהם לוד פרנטייש בלע"ז.
חידושי הרד״ל
(ט) שהופך מנגנין שלך. נראה דצ"ל שלו ועל הקב"ה קאי ופי' מנגנין הוא כלי תחבולה עמוקה והוא לשון היפוך ע"ד לישנא דקרא והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו (איוב ל"ז) עיין ערוך ערך מנגנין ותוס' (עבודת כוכבים דף ד') ד"ה בניגני כו':
ביאור הרד"ל
(כב) הלילה להקב"ה והיום לארץ. יש לסמוך זה קצת ממ"ש (תהלים מ"ב) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי, כי ביום יצוה ה' חסדו את כל בשר, שתוציא הארץ לחם למזונם (והוא ע"י הגשמים כמ"ש להלן והקב"ה סומך את הארץ ומשקה אותה והיא נותנת פירותי' ומזון כו', וע"ז רמז לשון יצוה ה' חסדו, כי הגשמים אף שיורדין בגבורה הן עצמן טפות החסד וכמ"ש (איוב לז) אם לחסד ימציאהו, ועליהן נאמר לשון יצוה כד"א (שם) אשר יצום על פני תבל ארצה), ובלילה שירה עמי שהנשמה עולה למעלה ושואבת לו חיים, כמ"ש להלן אי"ה, וז"ש תפלה לאל חיי כי אז החיים הן רק על מוצא פי ה' ולא על לחם הארץ. ולכן אמר שראוי להתפלל לאל על מציאת החיים הזה[ו]ובזה שבלילה א"צ האדם (ע"פ טבע השינה שניתן בו בלילה כדלקמן,) למזון מן הארץ, ניתן זמן מנוחה לארץ להכין לחמה לאדם על יום שלמחר וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה (שכתוב בשבח אשת חיל שהיא שורש הארץ העליונה, ובלילה הוא עיקר זמן הצמיחה וכמ"ש הגר"א בביאור זהר שלח לך הנדפס (קנו:) בליקוט ד"ה ד' עתים כו', וכן הסכימו הטבעיים לזה (וז"ש לעי' פי"א בהררי אלף שבלילה הן נצמחין כמש"ש בס"ד), ורמיזא נמי במקרא זה דלכם יהי' לאכלה (שכתבתי לעיל אות כ' שהוא ההבטחה שיספיק לאדם) ר"ת ליל, לומר שע"י הלילה הוא ההבטחה::