פרשנות מצטטת על איוב לז:כג

הצור תמים פעלו. ע"ד הפשט נקרא הקב"ה צור מלשון תוקף וכן (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חוצבתם, כי כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקב"ה יסוד העולם. ומשה יתחיל עתה לדבר אל העדים ויאמר, אדון זה שאני רוצה לדבר עליו הוא צור ותקיף שאין כמוהו, אבל תמים הוא, אינו בא בתוקף עם בריותיו אלא תמים פעלו, בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו, ובלשון הזה שבח דוד ע"ה (שמואל ב כ״ב:ל״א) האל תמים דרכו, כלומר אע"פ שהוא אל תקיף מדתו עם בריותיו שיתנהג עמהם בתמימות, וזהו כענין שכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כלומר אע"פ שהוא שדי והוא שגיא כח לא מצאנוהו אנחנו שגיא כח אלא תמים ומרבה לסלוח. וכן דרשו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, ודבר זה נזכר בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים. אמר תמים פעלו שאינו כשאר הכחות שפעולתן חסרה לפי שיצטרכו לקבל כח ממי שלמעלה מהם, ואותו כח צריך לכח אחר וכן מכח לכח עד הכח העליון שהוא אדון הכל יתברך שאינו צריך לאחר אלא כל הכחות מקבלין ממנו, ולפיכך תמים פעלו כל פעולותיו שלמות.

13-14. שלשה שהטילו לכיס ונגנבו מהן, מביאין השאר לאמצע וחולקין. וכ"ה בד. ובכי"ע: ונגנב הימנו¹¹כלומר, מן הכיס. ולפי גירסת ד וכי"ו הכוונה למעות. וכו'. וכן בקג"נ... מנו. ובשו"ת מהר"ם (הוצ' ר"א בלאך, מק"נ ברלין תרנ"ב), עמ' 278: ועוד דתניא בתוספתא ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנב מהם, השאר מביאים לאמצע וחולקים, פי' כל א' בשוה, הינו דוקא לפי שבתחלה.¹²המו"ל מעיר: כאן איכא חסרון בכ"י. וברור שכוונת רבינו היא: היינו דווקא לפי שבתחלה [נשתתפו ברצונם, אבל לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו] וכו', כברייתא שבבבלי כאן צ"ג ב' ולהלן בסמוך בתוספתא, עיין במרדכי שהבאנו להלן בפנים. וקרוב לוודאי שהמלים "זה מנה וזה מאתים" הוא פירוש רבינו,¹³ונקט לשון התלמוד כאן צ"ג א' ולשון הברייתא (להלן בתוספתא) שם צ"ג ב'. ואינן בשום כת"י, לרבות קג"נ. ובמרדכי פ"י סי' רל"ו: ועוד יש בתוספתא שלשה שהטילו לכיס ונגנב ממנו (כעין גי' כי"ע וקג"נ) השאר מביאין וחולקין לאמצע. ובאגודה כאן סוף סי' ק"ל, קי"ח ע"ג: עוד יש בתוספות שלשה שהטילו לכיס ונגנב ממנו השאר מביאין לאמצע וחולקין.
עכשיו לעצם העניין, בכל מקום במשנה, בתוספתא ובתלמוד בהלכות דומות, לאמצע פירושו, לשותפות, ובאופן שוה לכל השותפין,¹⁴אמנם ברש"י ב"ק קט"ז ב': הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל, ברם לפי רמי בר חמא שם הכוונה: לשותפות, ונוטלים בשוה. ואפילו לפי ההוה אמינא שבתלמוד אין הקדמונים מסכימים לפירש"י. וכבר העיר בשו"ת מהר"י אבן לב ח"ג סי' מ"ב: ויש להסתפק אם זאת הסברא וכו' הוא מוסכם משאר כל הפוסקים וכו'. וכוונתו להרי"ף בב"ק שם והר"מ פי"ב מה' גזילה ואבדה ה"ח (ועיי"ש ה"ט) שהביאו את לשון הברייתא בלי שום פירוש. ובתשה"ג הוצ' קורוניל סי' ז' (אוה"ג שם, עמ' 110): [ואותו הממון] "אשר הודה בו כי השיבו הליסטים עליו, יחלוק אותו עם ראובן, לפי שאמרו שיירה שהיתה מהלכת במדבר ונפלה עליה גייס, והלך האחד והציל, מה שהציל לאמצע". ומדברים בפרקמטיא אחת שאין כל חלק של כל אחד ואחד ניכר בה. ועיין שו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו. והגירסא בסוף התוספתא "מביאין השאר לאמצע וחולקין" היא גם להלן ב"ב פ"ח סה"ו (בד ובכי"ו) ושם פ"י ה"ז, כמו שהוא כאן בכל נוסחאות התוספתא (לרבות קג"נ, ושם: את השאר). ופירושה כפירוש מהר"ם הנ"ל שא' הביא מנה וא' מאתים [וא' שלש מאות], ואין משגיחין בגניבה, וכל מה שנגנב נגנב מן השותפות, והשאר לאמצע באופן שוה לכל אחד.
ובמשנתנו כאן פ"י סמ"ד: וכן שלשה שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו, כך הן חולקין, כלומר, לפי מעות,¹⁵עיין בתוספות צ"ג א', ד"ה וכן, ולהלן שם, ד"ה רבי, ועיין ברי"ף. והכוונה לשלשה שהטילו לכיס, לשם עסק, כמו בשאר מקומות.¹⁶עיין לדוגמא בבלי סנהדרין י"ד ב' ועוד בכ"מ. ולא נתברר במשנתנו מהו "פיחתו או הותירו", אם הכוונה לגוף המטבע, או ליוקרא וזולא של הפרקמטיא.¹⁷עיין להלן ב"מ פ"ד סה"כ ומקבילות, ומ"ש לעיל יבמות פ"ט, שו' 2–3, ד"ה אילו הן, וד"ה במשנתנו. ובירושלמי כאן פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד: אמר ר' אלעזר הדא דאת אמר בשהיתה הסלע חסירה או יתירה, אבל לשכר והפסד כולהן חולקין בשוה. ובסוף ההלכה, ל"ד ע"א, הסיקו שר' זעירא חולק על ר' אלעזר, וסובר שסתמן (שאם לא התנו בפירוש) זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו. ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"א, ד' ע"א: תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פחתו כך הן חולקין.¹⁸וקיצרו שם את מאמר ר' אלעזר שבירושלמי כתובות, כדרכו של הירושלמי בנזיקין. אמר ר' בון [בר חייא],¹⁹כ"ה בעיטור אות שני, שיתוף, הוצ' דמא"י, מ"א ע"ד, מאה שערים שלו על הרי"ף כאן סי' ל'. רמב"ן כאן ספ"י, רא"ה, ריטב"א ור"ן בסוגיין צ"ג ב'. ובמאירי כאן, עמ' 429: אמ"ר בון אמ"ר חייא, וצ"ל: אמ"ר בון בר חייא, כבשאר הראשונים. נראין דברים בשנטלו מרגלית דיכול מימר ליה אילולי עשרתי דינריי לא הויתה מזבין כלון (=כלום), אבל דבר שדרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין (כלומר, בתמיה).²⁰ומאמר ר' בון בר חייא הוא מאמר בפני עצמו, והוא אומר שאם לקחו מרגלית נראין הדברים שיכול לומר לו וכו'. ור"י לוי במחברתו המצויינת על ירושלמי ב"ק פ"ד, עמ' 104, בפירושו, כתב את הירושלמי מחדש, אבל אין להגיה נגד הנוסחא שלנו המקויימת ע"י כל הראשונים הנ"ל, לעיל הע' 19. אמר ר' לעזר ואפי' דבר שדרכו לחלק, דיכיל מימר ליה את פרגמטיא דידך סגין ואת מנעה²¹צ"ל: מעני, כגירסת המאירי הנ"ל, כלומר, שוהה, מלשון עינוי הדין, עיין במלונו של יסטרוב, ערך ענא, עני. וכן בירושלמי פאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ג: כתיב ומשפט ורב צדקה לא יענה (איוב ל"ז כ"ג), אין הקב"ה משהא מתן שכרן של עושי מצות בגוים. וברמב"ן, רא"ה ור"ן (בד"ק) הנ"ל (לעיל הע' 19): מעגי, ופירשוה מלשון מעגן, דוגמת עגונה וכו'. ולבסוף כתב הרמב"ן: ואיכא דגרסי מענה מלשון עינוי. ובמאה שערים לבעל העיטור על הרי"ף הנ"ל הכניסו המגיהים בסוגרים: [מנעה], ובוודאי היה כתוב בכ"י "מענה", ותיקנו בסוגרים "מנעה", כדרכם בתיקוניהם להגיה ע"פ הדפוסים. מזבנתא וכו'. ואף שם הסיקו (ד' רע"א) שר' זעירא חולק וסובר שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו, והיינו כר' בון בר חייא הנ"ל.
ובבבלי צ"ג סע"א: אמר שמואל שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים, השכר לאמצע. אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו,²²והוא כר' בון בר חייא וכר' זעירא בירושלמי הנ"ל. ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע.²³ועיין בפירוש דבריו בר"ח (אוה"ג, עמ' 74), ברי"ף, ברש"י שם, ברמב"ן, במאירי, סוף עמ' 428, ועוד. ואח"כ הביאו את התוספתא שלהלן בסמוך שמוכח ממנה שלא כרבה, ותירצו מה שתירצו. ובסוף הביאו את משנתנו ("וכן שלשה שהטילו לכיס וכו'") ותירצוה שהכוונה למטבע עצמו, כעין פירוש ר' אלעזר בירושלמי כאן. ועיין הפירוש של סוף הסוגיא ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק).
ונראה שהאמוראים סמכו על ברייתות, ואף הן חולקות, וכן אמרו בירושלמי ב"ק פ"ד ה"א, ד' ע"א: תני שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין. ונראה שברייתא זו נשנית על משנת השוורים שם, שחולקין לפי מעות. וכן אמר ר' זעירא הנ"ל²⁴שם ד' רע"א. (על משנת השוורים): וכן לשכר, וחולק על ר' אלעזר, כמו שאמרו מפורש בירושלמי שם. ושאלו שם על ברייתא זו: והתני באילו (צ"ל: באילין)²⁵כ"ה בנ"י ב"מ רפ"י בד"ק. וכן בשו"ת הר"ן סי' י', ד"ק סי' י"א: באלין. ובחי' הרמב"ן ב"מ קט"ז ב': באילן, ובחי' הר"ן שם: באילון. אבנים ונגנבו, מחצה לזה ומחצה לזה. אמר ר' שמי אבנים²⁶כ"ה בחי' הרמב"ן, בשו"ת הר"ן ובחידושיו בד"ק הנ"ל, ולפנינו בטעות: סלעים. גסות הן ואיפשר²⁷-ואי אפשר (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1213 ואילך). וכן מפורש ברמב"ן ור"ן בחידושיו ובשו"ת שלו הנ"ל. לבלול לצאת ידי כולן, אבל סלעים²⁸כ"ה בראשונים הנ"ל (לעיל הע' 26), ולפנינו בטעות: אבנים. דקות הן, ולית ידע אי מן הדין נסב, אי מן הדין נסב. [ואם]²⁹כ"ה ברמב"ן הנ"ל. ובר"ן: אי. מספק כל אחד נוטל לפי כיסו.³⁰וכתב הרמב"ן: ואין הירושלמי הזה ברור אצלי. והחסרון שבירושלמי ניכר מתוכו, ושמא צ"ל: דקות הן [והן נבללין, ברם באבנים] לית את ידע אי מן הדין נסב, אי מן הדין נסב, ואם מספק כל אחד ואחד נוטל לפי כיסו, כלומר, בתמיה. והרמב"ן שם מסמיך את דברי הירושלמי שם לירושלמי מע"ש פ"ב ה"ו, נ"ג ע"ג,³¹ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 732–733, ובהע' 9 שם. ועיי"ש בחי' הר"ן ובשו"ת שלו הנ"ל. ושואל הירושלמי: מה חמית מימר בגניבה מימר אנן קיימין,³²כלומר, מה שאמרו בברייתא: אבנים ונגנבו מחצה לזה, ומחצה לזה הכוונה שהגניבה היא מחצה לזה ומחצה לזה. או אינן³³-אין נן, אין אנן. קיימין אלא במשתייר (כלומר, שכל אחד נוטל מחצה מן המשתייר). אמר ר' יוסי בי רבי בון ואפילו³⁴נ"ל שצ"ל: ואילא, ואי לא. תימר בגניבה אנן קיימין, נמצאת מידת הדין לוקה, הגע עצמך דהוה לדין חמשין ולדין מאה (וחמשין),³⁵ר"י לוי מחק מלה זו מדעתו ע"פ העניין שסיימו "דלא מפסד כלום", ולפי גירסתנו הרי הוא מרויח. ויפה כיוון שכן כותב בשו"ת הר"ן סי' י' (בד"ק סי' י"א): מן הירושלמי שהזכרתי למעלה, דקאמר והתני באלין אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה, פירוש אף על פי שיש לאחד מאה אבנים ולחברו חמשים. נגנבו חמשין, אישתכח דהדין דחמישיתה (צ"ל: דחמשתין, של החמישים) דלא מפסד כלום.³⁶והעתקתי את כל לשון הירושלמי, משום שהגיהו בו הרבה, ור"י לוי במחברתו לב"ק פ"ד, בפירושו עמ' 106–107, כתבו מחדש. ומן המשא והמתן בירושלמי ב"ק ברור שפירשו את העניין אחרת מאשר בבבלי ובירושלמי כתובות.
סוף דבר ראינו שהברייתות והאמוראים חולקים בשותפין שהטיל אחד מהם מרובה ואחד ממועט, ולא התנו ביניהם, כיצד חולקין בריוח ובהפסד. ולא עוד אלא שבריטב"א גיטין י"ג א' כתב: והכי תניא בתוס' דמס' ב"מ, ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' ונגנב מהן ונאבד חולקין לפי חשבון. וכן מעתיק (בשינויים קלים) בר"ן שם פ"א סי' תי"ד, ובחידושיו י"ג סע"א. ועיין ב"י בטור חו"מ סי' רנ"ג, ד"ה וכתב הר"ן, ובבאור הגר"א חו"מ סי' קע"ו ס"ק ז', אות ל"ה. ובחי' הר"ן ב"מ קט"ז ב' העתיק (בשם הירושלמי ב"ק הנ"ל): תני כך שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים, כלומר, לפי דמים. אבל בירושלמי שלפנינו, וכן ברמב"ן ב"מ שם לא נזכר "זה מנה וזה מאתים". ונראה שאף כאן שאב הר"ן מריטב"א לב"מ (לפנינו אין ריטב"א לפ"י של ב"מ).

נאדרי בכח. ר' חנינא בר פפא רמי, כתיב ימינך ה׳ נאדרי בכח וכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, לא קשיא, כאן בשעת הדין כאן בשעת מלחמה ^יזר"ל בשעת הדין לא מצאנוהו שיהיה שגיא בכח הדין, משום דא"כ לא היה כל אחד יכול לעמוד מפני תוקף הדין ומצרף מדת הרחמים, וכעין מ"ש ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף מדת הרחמים. ועפי"ז יש לפרש כונת לשון הפסוק בסמוך (י"א) מי כמכה באלים ה', ששיתף שני שמות כאחד, כי שם אלהים הוא מדת הדין ושם ה' הוא מדת הרחמים (מ"ר פ' נח, פ' ל"ג), משום דממדת בו"ד שאינו יכול לצרף דין ורחמים כאחד, דבשעה שהוא כועס אינו מרחם ובשעה שהוא מרחם אינו כועס, וז"ש מי כמכה באלים ה' שאתה משתף שניהם כאחד. וע"פ זה בארנו לשון נוסח התפלה המתאר את הקב"ה בשם רופא נאמן ורחמן, יען כי בנוהג שבעולם מי שהוא רופא נאמן במלאכתו א"א לו בשעת מעשה הרפואה לרחם על יסורי החולה הבאים לרגל הרפואה, כי אם ירחם לא יוכל לעשות מלאכתו באמונה, אבל הקב"ה עם שהוא רופא נאמן הוא ביחד עם זה גם רחמן ועושה פעולתו גם ברחמים, ואין להאריך עוד. .
(שם ד׳ א׳)

על גוזליו ירחף. אֵינוֹ מַכְבִּיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא מְחוֹפֵף — נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ (תלמוד ירושלמי חגיגה ב') — אַף הַקָּבָּ"הּ, "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" (איוב ל"ז) כְּשֶׁבָּא לִתֵּן תּוֹרָה לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶם מֵרוּחַ אַחַת אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים ל"ג), "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא" (חבקוק ג') — זוֹ רוּחַ רְבִיעִית (ספרי):

משגיא לגוים ויאבדם. יש אומרים כאשר עשה למצרים בהשיגם את ישראל לפני בעל צפון (שמות יד) שגו ואמרו תדעו שהסכים עמנו לטבעם בים כאשר גזרנו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שם א) וקשה יראתו של בעל צפון שלא נעשו בו שפטים ככל אלהי מצרים וגרם המקום להשגותם כדי לטבעם וזה הלשון אינו עיקר דאם כן היה לו לומר בצד ימין משגיא כמו שוגה אבל זה עיקר מגדיל לשון שגיא כח משגיא את הגוים ומצליחם ולבם מתגאה בהצלחת' והוא היה אבדן שלהן מה שהצליחו: