יָ֭דַעְתָּ כִּי־אָ֣ז תִּוָּלֵ֑ד וּמִסְפַּ֖ר יָמֶ֣יךָ רַבִּֽים׃
רבנו בחיי
וע"ד הקבלה את האור בא לרבות הדבר שהשיג ר"ע וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור, ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח) איזה הדרך ישכן אור, וכתיב (איוב לח) ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב, וכן כתיב (ד"ה א ד כג) עם המלך במלאכתו ישבו שם.
שד"ל
גליל הגוים, החלק העליון מהגליל שהוא קצה א"י, ונקרא כן על שם שהוא סמוך לארצות הגוים: והגלות הזאת היא הנזכרת בד"ה (א' ה' כ"ו) וַיָעַר אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח תלגת פִלְנֶסֶר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור וגו', ואע"פי שלא נזכרו כאן אלא שני המטות וחצי המטה, נראה כי גם קצת ערים אחרות בגלילות ההם לקח מלך אשור והגלה את יושביהן. הראשון והאחרון נאמר על שני מלכים הבאים זה אחר זה, כמו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל (ירמיה נ' י"ז), ומלת עֵת איננה לשון זכר, אלא לשון נקבה, רק במקום אחד מצאנו עת הזמיר הגיע (שיר השירים ב' י"ב), ואיננו ראיה ברורה, כי לפעמים הפעל נקשר עם השם הקרוב אליו, כמו נגע צרעת כי תהיה (ויקרא י ג ט'), ומבחר שלישיו טבעו בים סוף (שמות ט"ו ד'), ומספר ימיך רבים (איוב ל"ח כ"א). רק יחזקאל אמר (ז' ז' וי"ב) בא העת, וידוע כי אין לשונו בתכלית הדיוק. מלת כָּעֵת היא כאן לחזוק בעלמא, וכן כעת יאמר ליעקב (במדבר כ"ג כ"ג עיין מה שכתבתי שם במשתדל), וקרוב לזה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו (שופטים כ"א כ"ב) שאם לא תתנו להם ולא תניחו להם הנשים שלקחו, ודאי יבואכם עונש מהאל, ולבסוף תתחרטו. ואמנם בעל הטעמים שנתן האתנח במלת הכביד, אולי (כדעת תלמידי מוה"רר דוד חי אשכנזי ז"ל) נתכוון לפירוש יונתן, כל זה יבא עליהם על אשר לא זכרו קריעת ים סוף ועברת הירדן בחרבה ומלחמות יהושע.
רקנאטי
דבני אדם לא ידעין ולא משגחין. <אמר לי הזכרתני דבר עליון ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים>. יתיב שעה ובכא ואמר ווי לעלמא ווי לבני נשא דאזלין כבעירי חקלא בלא סוכלתנו. <ישב שעה ובכה>. <ואמר אוי לעולם אוי לבני אדם שהולכים כבהמות בשדה בלי תבונה>. במלה דא בלחודוי אשתמודען דקדישין נשמתהון דישראל מנשמתהון דשאר עמין. <בדבר זה בלבד ניכר בין נשמות קדושות של ישראל לנשמות שאר העמים>. נשמתהון דישראל אתגזר מגו בוצינא קדישא דדליק דכתיב נר אלהים נשמת אדם. והאי נר בשעתא דאתאחיד בגו אורייתא דלעילא לא שכיך נהורא עליה אפילו רגעא. <נשמות ישראל נגזרו מנר קדוש הדולק שהוא המלכות שנאמר נר ה' נשמת אדם, והנר הזה בשעה שמתדבק בתורה העליונה אינו שקט האור עליו אפילו רגע אלא האור מתנענע לכאן ולכאן>. ורזא דא אלהים אל דמי לך. <וזה סוד "אלהים אל דמי לך" שהמלכות הנקראת אלהים אינה דוממת ושוקטת מלשורר>. כגוונא דא המזכירים את ה' אל דמי לכם לא שכיכו לכון נהורא דשרגא כיון דאתאחדא גו פתילה ההוא נהורא לא שכיך לעלמין אלא מתנענעא נהורא לכאן ולכאן. <כעין זה כתוב המזכירים את ה' אל דמי לכם, המזכירים אלו הצדיקים אל תשקטו מלהזכיר לפני ה' את צרות ישראל. אור הנר מכיון שנאחז עם הפתילה זה האור אינו שוקט לעולם אלא מתנוענע האור לכאן ולכאן>. כגוונא דא ישראל נשמתייהו מגו דהוא נהורא דשרגא כיון דמתאחדא במילי דאורייתא לא יכלין לאשתככא [כו']. <כעין זה ישראל, נשמותיהם מתוך אותו אור הנר, כיון שמייחדים בדבר תורה לא יכולים לשקוט ומתנענעים לכאן ולכאן>. דהא נר ה' נשמת אדם כתיב אדם ולא שאר עמים. <אותו הנר שהוא המלכות היא נשמת אדם, וכתוב "אדם אתם" ישראל נקראים אדם ולא שאר העמים>. וכבר ידעת כי הנשמות נבראו מששת ימי בראשית כענין שנאמר ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים (איוב לח כא) ובמה יתפרדו זה מזה אלא הענין הוא כמו שביארנו. והתבונן בלשון הכתוב שאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. ותבין סוד משה מסוד אדם גם בפשט הכתוב כי הרגו קין נבין מאמר חכמי סוד העיבור כי על שלא השלים זמנו הנגזר לו בראשונה הוצרך למדה זו ואין זה קשה לענין הרוגי מלכות כי כבר השלימו חוקם. מלת שת רומז ליסוד עולם מלשון בשעה שכרה דוד שיתין וממנו נשתת העולם כמו שאמרו רז"ל בחגיגה. אחרים אומרים. על שנים עשר עמודים העולם עומד שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ויש אומרים שבעה שנאמר חצבה עמודיה שבעה. רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם ועל כן אותיות ש"ת הם בסוף האל"פא בי"תא: