פרשנות מצטטת על איוב לט:ט

אבוס. הוא המקום המיוחד למאכל הבהמות וכן אם ילין על אבוסך (איוב ל״ט:ט׳):

אבוס. שוה בסמוך ובנפרד, והבדלו מן מכלא אוריה רפת, כי שם אבוס מורה על הכלי שבו נותנים בליל חמיץ לפטם הבהמה שרוצים להשמינה, ועש"ז שור המפוטם נקרא שור אבוס (משלי ט"ו י"ז), ברבורים אבוסים (מא ד' כג), ואוצרות שאוצרים שם השעורים והעדשים, פתחו מאבוסיה (ירמיה נ' כו) בהפעיל, על שמסבבים הפיטום ואמר (איוב לט ט') היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסך, ר"ל לא לבד שלא יעבדך לצרכך, אף על אבוסך שעומד שם להנאתו להפטם לא ילין. ולכן אמר פה שהשור יכיר את בעליו מצד שהוא קונהו הגם שעובד אותו, והחמור יכירהו רק אם יפטמהו על האבוס שמזה לא ישיג בעליו שום תועלת כי בשר החמור המאובס לא יאכל :

אבוס בעליו, האבוס איננו מקום מאכל הבהמה, אבל הוא (כדברי Gussetius) הגרן. מקום דישת הדגן; והמלה נגזרת משרש בוס שענינו כמו דוש על שם שדשים בו. הלא תראה באין אלפים אבוס בר (משלי י''ד ד') הכוונה כשאין שם שוורים עובדי האדמה, הגרן נקי, בלא דגן, כי רוב תבואות בכח שור (ועל כן אין ראוי לחסום שור בדישו, וכן אין ראוי להתנהג בקמצנות עם העבדים והשפחות). וכן היאבה ריס עבדך אם ילין על אבוסך (איוב ל"ט ט'), הטעם היקבע דירתו אצל גרנך, להיות מוכן לעבודתך. ומשקל אחר מַאֲבוּס פתחו מאבוסיה סלוה כמו ערמים (ירמיה נ' כ"ו), פתחו מקומות הדישה ודושו אותה כמו שדשים ערמת חטים. וכן כאן ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו: אין הכוונה שהחמור יודע מקום מאכלו, אלא מקום עבודתו, כלומר החמור מכיר כשהוא בגרן כי צריך הוא לעבוד ולדוש, כי העבודה טובה היא לו, כי מלאכת הדישה שכרה עמה, והיא האכילה (כמה שכתוב לא תחסם שור בדישו (דברים כ"ה ד'), ועל כן אמרו עגלה דשה (ירמיה נ' י"א) והכוונה עגלה שמנה); והנה השור והחמור עובדים בעליהם לתקות שכר, ומכירים כי עבודתם טובה להם, וישראל לא ידעו ולא יבינו כי עבודת ה' וההליכה בדרכיו היא חייהם והצלחתם. וכן שור אבוס (משלי ט"ו י"ז) ענינו שור דש דגן, ועל ידי כן הוא שמן; ומלת אָבוס אפשר שתהיה שם דבר, כמו אֵבוס כלומר שור הרגיל לעמוד באבוס, ויותר נכון שקראו אָבוס לבהמה שמנה, על שם שהעומדת באבוס דרכה להיות שמנה; ומזה ברבורים אבוסים (מלכים א' ה' ג'), שמנים כמו הבקר הדש, והוא לשון מושאל. ובלשון חכמים אמרו ג"כ הפועל אבס להורות על מלאכת פטום הבהמות עד שישמינו, כאמרם אין אובסין את הגמל (שבת קנה); גם קראו לכלי מאכל הבהמות אבוס, על שם שהן מתפטמות שם. ונותן לתוך האבוס (שבת קמ), מחלוקת באבוס של קרקע, אבל באבוס של כלי (שם עמוד ב): אני וחמורי נאכל באבוס אחד (פסחים קי"ח), וקראו ג"כ אבוס לכלי מאכל הפועלים האוכלים ביחד מתוך כלי אחד: לא יאכל עמו מן האבוס (נדרים מ"א ב') ומפני היות שם אבוס נאמר בלשון חכמים על מקום האכילה, חשבו רבים שכן הוראתו גם בלשון מקרא, ואין הדבר כן ואמנם מה הפרש בין גרן ואבוס, אי אפשר לנו עכשו לבררו, ונ"ל כי אולי היה הגרן מקום פתוח בלא גדר והאבוס מקום סגור, כטעם פתחו מאבוסיה; והנה כשהיו חובטים בכח אדם במקלות, היו עושים במקום פתוח אבל כשהיו דשים בכח הבהמות היו צריכים למקום סגור, כדי שלא תלך לה הבהמה. וסיוע לדברי מצאתי שכתב Palladius בספרו De Re rustica, וזה לשונו (lib. I tit. 36) בדברו על הגרן, Clausa deinde, et robustis munita cancellis, propter armenta quae cum teritur inducimus.

כרום זלות לבני אדם. מקנאתם שעינם רעה בגדולתי שנלקחתי מאחרי הצאן למלך וזהו פתרונו כרום זלות לבני אדם כשמתרומ' איש הזולל בעיני ב"א וזהו דוגמא האמור במקום אחר אבן מאסו הבונים (לקמן קיח) ומדרש אגדה פותרו על ישראל לעתיד לבא כשיתרוממו ומנחם פתר כרום זלות לבני אדם כראם הזולל לאכול בני אדם ויהיה כרום כמו רום וראם וזולת כמו זולל וסובא (דברים כא) וכן פתרונו סביב רשעים יתהלכון סביבות העני הולכים רשעים לבלעו חנם כרום זלות לבני אדם: