פרשנות מצטטת על איוב מא:יא

אשר נשאתי את ידי. פירש"י הרימותי' לישבע בכסאי, והראב"ע אמר שהוא דרך משל כאדם שישא את ידו אל השמים וישבע, וכן (האזינו ל"ב) כי אשא אל שמים ידי; אמנם אם נחה דעתינו להשתמש במליצות כאלה במאמרי השיר, לא תתישב הלב בכמוהם במאמרים פשוטים, וביותר במאמרים הנאמרים ממנו עצמו ית', כמו כאן וכדומה, ולזה נטה הרמב"ן כאן מדעת המפרשים ואמר וז"ל, וע"ד האמת נשאתי את ידי שהרמותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי שאשא היד הגדולה אל השמים להיות בה לעולם החיים, ע"כ. ול"נ ע"ד הפשט שהתגלות אור הנבואה אל האבות שהודיעם בו נתינת הארץ נקרא כאן נשאתי את ידי, כי לשון נשיאת יד דומה למליצת ביד רמה (ובני ישראל יוצאים ביד רמה) שפי' ענין פרסום וגלוי (אֶפפענטליך), וכמו שיורה שם על התגלות הגשמית ככה יורה כאן על התגלות אור הרוחני הנבואי וגלוי שכינה (האבע מיינע מיטטהיילונג פעראָפפענבארט); ושרש משא ישמש הרבה בכ"ק על הנבואה, גם בדברים שאינם עונשים ופורעניות, כמו המשא אשר חזה חבקוק, ונמצא הפעל ממנו על השפעת הנבואה הבא ממנו ית' אל הנביא (מלכים ב ט׳:כ״ה) וה' נשא עליו המשא הזה; וכן שם יד ישמש על רוח הנבואה, היתה עלי יד ה'. והנחות שמות אלו על הנבואה לא מצאתיו מבואר היטב מאשר לפני, ונ"ל כי שם משא פי שנים בהוראתו. א' המעמס ומטריח את נושאיו עד שנעשה עיף ויגע וחלוש בגופו (לאסט), כענין כמשא כבד יכבדו ממנו, נשואות משא לעיפה. ב' הגבהה ורוממת, משאת כפי מנחת ערב דתרגומו זקפות ידי, ולזה ישמש שם משא פעם על המסים והארנונית, שהוא למעמסה על הנותנים, כמו ממשא מלך ושרים (הושע ח׳:י׳), ופעם על המתנה הניתנת מן המכובד אל השפל ממנו (געשענקע), ויתן משאת כיד המלך, ותרב משאת בנימן, שהוא רוממות מעלה למקבל. ושתי הוראות האלה תואמים יחדיו בשם משא להוראת הנבואה, כי כשהנבואה חלה על הנביא כח גופו כשל ואבריו מזדעזעין ונחלשים עד שלא נותר בו כח, ובזה תשאר דעתו פנויה להתנשאות על כנפי רוח הנבואה, עד שנתעלה על מעלת שאר בני אדם ולהתקשר בצורות קדושות וטהורות. וכ"ה במכדרש"בי (תרומה ק"ל ע"ב) בשית דרגין דנבואה וגו' משא הי' כד מטא ההוא נהורא בטורח סגי ואתטרח מלה עלי' דלא יכיל לאתגליי לי' כד"א לשום את כל משא העם הזה. ובמכדרש"בי (מקץ קצ"ז א') משא דבר ה', משא מטולא איהו, והונח על הנבואה שם יד, נ"ל שהוא מן (איוב מ״א:י״א) כידודי אש, לפיד אש הבוער ומאיר (וכ"ף כידודי הוא כ"ף הדמיון), אמר עטישותיו תהל אור עד שמתמלטים ונפלטים ממנו כמו ידודי אש (פייער-פלאממען) ע"ש רש"י, ומזה הענין לרש"פ מלכי צבאות ידודון ידודון (תהילים ס״ח:י״ג), אף שאין כן דעת בעלי הלשון; ולכן ישמש יד על אור הנבואה, שהוא עצם הזוהר המאיר עיני הנביא להסתכל בנסתרות, כענין ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. המורם מן הדברים נראה משמוש מליצות המקראות לבאר מאמר נשאתי את ידי על התגלות אור הנבואה אל האבות בהודעת מתנת הארץ, דומה קצת למליצה האמורה שם במראה הראשונה בברית בין הבתרים. ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. (עמ"ש בפ' שלח ועננך עומד עליהם בשם הגר"א). ויותר יתכן בטעם הנחת שם יד על התגלות אור הנבואה, כי שם יד יורה גם על התפשטות הדבר והתרבותו בכמות, כמו זה הים גדול ורחב ידים, וישימו לה ידים (מלכים ב י״א:ט״ז), ר"ל מקום פנוי, ולכן הונח גם על שפת הים והנחל, יד הירדן, יד הנחל, ע"ש התפשטותם בכמותם. והנה שכינת כבודו ית' מצומצמת מלהתפשט ולהתראות לכן נקרא אל מסתתר, וכשברצונו לגלות מעט מאור כבודו אל הראוי ליהנות מזיו כבודו, הנה המצומצם מתפשט והמסתתר מתגלה, ושפיר יורה ע"ז שם יד שהוראתו התפשטות:

(לז) והוא פותח פיו והתנין כו' ונכנס לתוך פיו. משמעות הלשון שע"י השחוק הוא פותח פיו, והיא הסיבה שע"י כן בא התנין ונכנס לתוך פיו. כבורח מפחדו, ובפ' הספינה (עה:) אמרי' ג"כ כשהוא רעב מוציא הבל מתוך פיו ומרתיח כו', ואולי הוא ענין א' עם הא דהכא, שע"י הבל פיו והרתיחה נבהל התנין ובורח לתוך פיו (ויש דוגמתו ביבשה מיני בע"ח שכתבו הטבעיים שצדין למזונם בע"ח אחרים ע"י כן, שכשעוברים עליהם מנשבים בהבל פיהם וממנו יתהוללו הבע"ח ונופלים טרף לפיהם, ובמכילתא בשלח פרשתא דויסע פ"א דרשו, שרף מעופף שכשהעוף מעופף על צלו ורואה בו מתחבר לצלו איבריו נושרין), והבל פיו זה הוא כמ"ש (איוב מא) מפיו לפידים יהלכו גו' ולהב מפיו יצא, ויש לסמוך קצת מה דמשמע כאן שע"י השחוק בא לו המזין ממ"ש בתרי' ולפניו תדוץ דאבה, שפירשוהו המפרשים תשמח דאגה ודאבון, שירמוז ע"ז שהתנין שנבהל ובא לתוך פיו של לויתן בדאבון, ע"י דיצה ושחוק היא בא לפניו, ובהגהות המיוחסות להגר"א מצאתי שמוחק כאן הא דהקב"ה שוחק עמו בכל יום (שהרי הוא כפול לקמן) ונראה לגי' שלו שפתיחת פיו אינו לסיבת השחוק כלל, ובילקוט איוב רמז תתקכ"ז והוא מן התנחומא פ' נצבים דרש משברים יתחטאו כשהוא מבקש לאכול מקיש בזנבו ועושה שבר בים והדגים סבורים שהוא דבר מאכל והולכים לשם והוא פותח פיו ובולען (ולשון יתחטאו הוא כמו ולא יחטיא, שהדגים טועים וחוטאים בהשברים וסוברים שהוא מזון (ושבר לאכול) וע"י כן ניצודין), ולפמ"ש כאן שהתנינים הם מזונו, י"ל ג"כ מ"ש (תהלים ע"ד) אתה פיררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים, שרומז על השברים שבים בעת מזונו של לויתן שעי"כ נשברים התנינים למזונו, (ומסיים אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לציים, שלע"ל כמו שבעוה"ז נשבר ראשי התנינים למזון לויתן כן ישבר לויתן עצמו למזון הצדיקים):

כדכד, אין ידוע אי זה מין אבן הוא, ונראה שנגזר מן כידודי אש (איוב מ"א י"א), וכטעם אקדח שאחריו.

כמלך עתיד לכידור. לא מצאתי דמיונו ויש לפותרו באותיות המתחלפות רי"ש בדלית כמו אשכנז וריפת שבתורה (שם י) (ובדברי הימים א א׳:ו׳) אשכנז ודיפת וכן כתים ודודנים (שם) אף כאן לכידור כמו לכידוד כאותו המלך שהוא עתיד ליקוד באש של גיהנם והוא סנחריב שנתנבא הנביא עליו (ישעיהו ל׳:ל״ג) כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן לשרוף חייליו יקד יקוד ודומה לו כידודי אש יתמלטו (לקמן מא) אם (ס"א אש) לפידים, אם (ס"א אש) להבות: