חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר׃ (ס)
הכתב והקבלה
לא תתגודדו. ההבדל בין שריטה לגדידה לרש"פ, שהשריטה כפי שישמשוה בעלי התלמוד ואיננה כ"א עשיית חריץ קל הבלתי עמוק (קריטצען), כענין שאמרו (שבת ק"ד) הכותב על בשרו המסרט על בשרו, היינו חורץ במקצת דומי' דכתיבה שאינו יורד בעומק הבשר, וכן שרט לו שריטה בכותל היינו חריץ כל שהוא לסימן, וכן תפלין א"צ שרטוט (מנחות ל"ב) היינו קצת רושם על הקלף בקו ישר, ובלשון הכתוב ישמש לשון שרט תמיד על עשיית חריץ בבשר, כמו ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכדומה, אמנם גדידה מורה על עשיית חריץ עומק שהוא יותר מן השריטה (אֶטצען, איינשניידען) כמו ויתגדדו כמשפטם בחרבות ורמחים (מלכים א י״ח:כ״ח) שפצעו בשרם כ"כ עד שפך דם עליהם, נחת גדודי' (תהילים ס״ה:י״א) היינו חריצת המחרישה היורדת בעובי האדמה, ובלשון התלמוד ראוהו מגויד או צלוב (יבמות ק"ב), ואפי' מגויד ואפי' גוסס (נזיר מ"ג), והיינו פצעים עמוקים ביותר, לא שנחתך לחתיכות שא"א עוד לחיות בשום אופן בין שיהי' נחתך בסכין צוננת בין במלובנת, אבל הענין שנפצע ונחבל ביותר בעמוק הבשר, ואז אם נעשה בסכין מלובנת אפשר עוד שיתרפא כמ"ש שם; וענין גדד הוא מגזרת גיד (אדער) כמו גיד הנשה ור"ל בלשון גדד היינו חריץ בעומק הבשר עד שמגיע לגידין שמצוי בהם הדם ביותר, וכמ"ש (מלכים א י״ח:כ״ח) ויתגדדו עד שפך דם עליהם, שפצעו א"ע כ"כ בעומק עד שהגיעו לגידי הדם ונשפך הדם עליהם, וענין גדד היינו עשיית עסק עם הגידין, כענין אל תלחם לחם, לא תעולל, וע"מ נדד שנמצא ניד כמו וניד שפתי (איוב ט״ז:ה׳) לנידה היתה (איכה א׳:ח׳), ונמצא ג"כ בכפל הפעל נדד מתנודד, יתנודדו כל רואי בם, כך מן גיד מתגודד; ומ"ש (מכות כ"א) שריטה וגדידה אחת היא, היינו לענין ששניהם בין ביד בין בכלי, לענין התראה ומלקות שוים הם, שאם התרו משום שריטה ולא שרט אבל גדד, או שהתרו בו משום גדידה ולא גדד אבל שרט, חייב מלקות שלא הקפיד הכתוב רק הפציע גופו כל עיקר, ולא חילק בין פצע עמוק לשאינו עמוק, כמו שאין חילוק בחרישה בשבת בין בחורש בעומק הקרקע או לאו, וכן בין קריעה לפרימה שלא חילוק בין קורע לפורם, אעפ"י שיש הפרש ביניהם בהנחה ראשונה, כך בגדידה ושריטה לענין עונש הם שוים, ובבחינת הנחתם יש הפרש ביניהם, והענין שאין ראוי להורות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טובה, לפיכך אמר בנים אתם לה"א לא תתגדדו, שאביכם שבשמים קיים לעד ואין ראוי שתדאגו בתכלית על שום מת:
מגלה עמוקות
אם בחקתי. לקבל תורה מדלא קאמר בחקים רק בחקותי דרז"ל במדרש חקים שחקקתי בהם שמים וארץ כי התורה היא חק וגבול ומדי שחקק וחצב בה כל הענינים כמ"ש (בראשית א) נעשה אדם ב' צלמינו [בצל"ם אלהי"ם] בגי' רמ"ח כמו שרמ"ח איברים פנימים אורות העליונות בכל מצוה ומצוה אור בפני עצמו וכן נחלק העולם על רמ"ח חלקים ואת מצותי תשמרו שס"ה מצות ל"ת אזי ועשיתם אתם דייקא (קהלת יב) כי זה כל האדם רמ"ח איברים ושס"ה גידין ונתתי גשמיכם על נשמת האדם קאמר בעתם שישלימו גופם (איוב ה) כעלות גדיש בעתו במדרש חזית ע"פ (שיר ו) דודי ירד לגנו מביא ג' משלים מה בין מיתת נערים לזקנים ר' יהודה אמר משל לנר בזמן שהוא כבה מאיליו יפה לנר יפה לפתילה עז"א ונתתי גשמיכם בעתם שימותו בזמנם ר"א אמר משל לתאנה בזמן שהיא נלקטת בעונתה יפה לה יפה לבעלה עז"א ונתנה הארץ יבולה שלא ירקב רק בזמנו יביא הכל רשב"נ א' משל לפרדס וכו' בזמן שבנו של מלך עושה רצונו בזמן שהוא רואה נטיעה יפה עוקרה ונטעה בפרדס זה ז"ש ועץ השדה יתן פריו ר"ל אף על אילן סרק שאינו עושה פירות נוטעה בגנו ועושה פירות ועץ השדה יתן פריו. אבל בהיפך בקללה ושברתי גאו"ן עזכם על מיתת הגאונים וימותו בלא זמנם רע לנר רע לפתילה ז"ש ותם לריק כחכם כנגד התאנה בלא זמנה ירקב א' וארציכם לא תתן יבולה וכנגד משל ג' אמר ועץ הארץ לא יתן פריו ר"ל אף עץ עושה פירות לא יתן פריו דהיינו שאף נטיעה טובה שהיה בפרדס עצמו עוקר הקב"ה מן ישראל כמו שבברכה א' עץ השדה שהקב"ה מביא ניצץ טהור מן שדה של אחרים ונוטעה בתוך ישראל ועתה להיפך שאף אותו ניצוץ טהור שהיה בין ישראל נוטלה ועוקרה. ג' עמודים קחשיב תורה אם בחקותי תלכו עבודה זו תפלה מצותי תשמרו (ישעיה מח) לוא הקשבת למצותיתשמרו (בראשית לז) ואביו שמר את הדבר (ישעי' כו) שומר אמונים ועשיתם אותם צדקה (רות ב) שם האיש אשר עשיתי עמו ו"נתנה ה"ארץ י"בולה ו"עץ השדה ר"ת הוי"ה שהוא צירוף אברהם יצחק ויעקב משה כי אברהם תמן ה' יצחק תמן י' כי עיקר שמי צחק עשה לי אלהים רק שנתוספה לו י' לבסס כח דינו כמו שנתוספה לאברהם ה' זעירא של בהבראם יעקב ו' משה ה' והוא סוד עץ ה' היא ענפי האילן שנעשו בתמונת ה' י' פירות אילן כי כל פירות בדמות י' גופא דאילנא ו' שורש שבארץ ה' ואי"ן מחרי"ד והשבת"י חי"ה ס"ת ניד"ה (איכה א) חטא חטאה ירושלים ע"כ לנידה היתה שקצונו בטומאת הניד"ה. והשי"ג בגי' מיטטרו"ן בי' די"ש בגי' מט"ט שניהם יחד בגי' אברה"ם יצח"ק יעק"ב שנ"י כרובי"ם:
ביאור הגר"א
ה"א ה"י א' כליל כו' עד סוף הפרק: ר"ל דהקב"ה נקרא הוא כשהשם סתים כשמסתלקין מוחין דז"א למעלה ומסתלק ג"כ ז"א בע"ק כידוע שאז נקרא הוא סתים ועתה מפרש אותיות הוא ואמר ה"א כו' דה"א הוא בינה כידוע ויו"ד הוא חכמה ואלף הוא דעת כידוע ולכן בו אלף אדרין וכן צורת אל"ף יו"ד מכאן ויו"ד מכאן מיין דכורין ומיין נוקבין והוא באמצע כידוע. וז"ש ה"א אזיל לאלף ר"ל שנכלל בינה בדעת שדעת כולל חו"ב ובדעת נכלל ג"כ ו"ק שהוא ז"א בכללו שהוא וא"ו כמ"ש לעיל א' כליל וא"ו וזהו [הוא ה"ו"א]. וכלם הולכין ליו"ד שהוא סתים ולא אשתכח בשמא כמ"ש לעיל וזהו יו"ד הוא חכמה שכולל ו"ד דנהיר בו"ד בעת רצון דנהיר חוורא ועדיין יש תרופה ואח"כ כולם מסתלקים ליו"ד עלאה שהוא לא כליל ו"ד ושם הוא הפירוד הגמור ח"ו שד' אין נכלל שם זהו הסתלקות כרוב א' כמ"ש בתיקונים דבעלה אסתלק בכתר ואז נעלם ממנו ח"ו וזהו הוא דסתים - וז"ש אלף אזיל ליו"ד שהוא יו"ד של חכמה יו"ד אזיל ליו"ד כו' דלא מתחברן ביה ו"ד שהוא י' דעתיקא קדישא והוא סתים מכל סתימין ואז כלם סתימין. ואמר ווי כד לא נהיר י' בו"ד כנ"ל שאז אין חוורא דעינא מתגלייא ואז כל הגוונין של סומקין וירוקין ואוכמין מתגליין והן מגלין כל עבירות וכל דרכי איש הרעים כמ"ש באדרא רבא שבכ"א שבעה עיינין דמגלין דרכי איש ודרך של כל הרשעים וז"ש כד אסתלק יו"ד מן ו"ד בחובי עלמא ערייתא דכלא אשתכח ר"ל כמו והראתי גויים מערך (נחום ג) כי ראו ערותה (איכה א') ולכן קורין העריות ביה"כ שלא יתגלה העריות והן דרכינו הרעים כמ"ש בתוס' (מגילה ל"א א'). ואמר בחובי עלמא שיש הסתלקות י' מן ו"ד לצורך בנין העולם לצורך הנסירה שהוא מקלקל ע"מ לתקן יותר ויותר כמ"ש לעיל בפ"א אתייחד יו"ד בלחודוי ובתר כן סליק כו' וז"ש בחובי עלמא שזהו קלקול לא לצורך: ואמר ע"ד כתיב ערות אביך לא תגלה כי אמא מכסה ערות אבא וכשפורש ממנה ח"ו מתגלה. ואמר כד אסתלק יו"ד מן ה"א ע"ד כתיב וערות אמך לא תגלה כו' הענין כמ"ש למעלה בפ"א (דף כ"ג) שאבא ואמא כלילן זה בזה ביו"ד ה"א אמא כלולה באבא ביו"ד בו"ד שבו ואבא באמא בה"א בעוקץ שאחורי ה"א שהוא יו"ד כמ"ש בזוהר כמש"ל. וכללות אמא באבא שני הפרצופים נקראים אבא וכללות אבא באמא שני הפרצופים נקראים אמא וז"ש אצל י' בו"ד ערות אביך ואצל י' בה' ערות אמך כו' כי יו"ד שניהן נקראין אביך י"ה שניהן נקראים אמך ורומז כ"ז ח"ו שאין זיווג ואמר אמך היא לא תגלה ערותה הוא שלא יגלה הוא את ערותה כמש"ל (סוף פ"א) אתא מפתחא דכליל בשית ומכסיא פתחהא ווי למאן דגלי פתחהא והיא אמו של המפתח דכליל בשית. וז"ש אמך היא ודאי כי אם לבינה כו': ואמר ה"א ה"י כו' ר"ל היאך אזיל ה"א לאלף ולמה כתיב ו' בתוך תיבת הוא הואיל וה"א אזיל לאלף לזה אמר כו' וט"ס כאן וכצ"ל הוא ה"א כליל ו' ו' כליל א' ולא כליל ה' ה"י אזיל לאלף כו' ור"ל שה"א כליל וא"ו ווא"ו כליל אל"ף לכן ה"א אזיל לאל"ף ע"י הוא"ו ואם היה וא"ו כליל ג"כ ה"א אז ה"א ואל"ף נכללין ביחד אז א"צ ה"א אל וא"ו לילך לאלף ולזה אמר ולא כליל ה"א - וענין הכלילות כנ"ל שה"א הוא בינה וכוללת את ז"א בתוכה בסוד בינה ב"ן י"ה כמ"ש באדרא זוטא דף ר"צ ע"ב וא"ו ז"א כולל אל"ף דעת שדעת נכנס בפנימיות ז"א כמש"ל. והכלילות באותיות הוא כי בתוך ה"א הוא וא"ו כמ"ש לקמן ה' ד' הות בקדמיתא ומדאתעברת ביה בגוה אפיקת ו' כו' ע"ש. וא"ו כולל אלף # כמ"ש בזוהר שאל"ף הוא קו האמצעי בפשיטות דרועין כו' ו' ת"ת סתים בגויה דרועי כו' וכאן הענין להסתם כנ"ל: