דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃ (ס)
תעלומות חכמה
עת להרוג דכתיב (איכה ב ד) ויהרג כל מחמדי עין. עת לרפוא (ירמיהו ל״ג:ו׳) הנני מעלה עליך ארוכה ומרפא. עת לפרוץ (עמוס ד ג) ופרצים תצאנה. ועת לבנות דכתיב (שם) ובניתים כימי עולם:
תורה תמימה
עת להרוג וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להרוג – דכתיב (איכה ב׳:ד׳) ויהרג כל מחמדי עין, ועת לרפוא – דכתיב (ירמיהו ל״ג:ו׳) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא, עת לפרוץ – דכתיב (עמוס ד׳:ג׳) ופרצים תצאנה אשה נגדה ידר"ל בעת רדיפת האויב תנוסינה הנשים דרך פרצים מבלי שתמצאנה דרך פתחי שערים. , ועת לבנות – דכתיב (שם ט׳) ובניתיה כימי עולם טועיין משכ"ל אות י' וצרף לכאן. .
(שם)
(שם)
תורה תמימה
הנה באהל. [מכאן דכבודה של אשה לישב בבית] לענין זה הובא בגמרא כאן לענין חקירת הדין דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', דדרשינן עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ופריך בגמרא אלא מעתה מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דהכתוב מפרש טעם הרחקתו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (פ' תצא), מי דרכו לקדם, איש דרכו לקדם ואין אשה דרכה לקדם, ור"ל ולכן רק בעמון ומואב ממעטין נקבות ולא בשאר אומות, ופריך עוד, הי' להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, ומשני דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, ור"ל אין דרכה של אשה לצאת מביתה למקום פרהסיא ואפילו לקראת נשים, ובמערבא אמרי, אמר קרא איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, ע"כ.
והנה לכאורה כונת הראי' משני הפסוקים אחת היא, דדרכה של אשה לשבת בית, וא"כ אינו מבואר מה סאני להו לבני מערבא הראי' מכל כבודה בת מלך פנימה עד שראו להביא עוד ראיה.
אבל יתבאר היטב ע"פ מ"ד בירושלמי בסוגיין (פ"ח ה"ג) דפריך ג"כ על דין עמוני ולא עמונית, אי הכי מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דכתיב ואשר שכר עליך את בלעם ואשר יעץ וגו', מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה, ע"כ, [לפנינו בפ' תצא (כ"ג ה') לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר לבד, ורק במיכה ו' כתיב זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', והרכיב הירושלמי את שני הפסוקים כאחד, להורות שהשכירות היתה בעצה, וע' לפנינו בפ' תצא שם], והנה לפי"ז לא תספיק עוד הראי' מהפ' כל כבודה בת מלך פנימה, דכיון דעיקר הקפידא משכירות ומעצה, וזה הלא אפשר גם בתוך הבית, לכן הוסיפו בני מערבא, והם בעלי התלמוד הירושלמי, הראי' מהפ' שלפנינו דאיירי שהמלאכים היו בתוך ביתו של אברהם ולא ראו את שרה והגיד להם כי היא באהל. מבואר דהנשים אפילו בתוך הבית הן צנועות לישב לבדנה מבלי השתתף עם הגברים, ולכן מבואר היטב דאפילו לשכור ולייעץ אין דרכן, כיון דגם בבית אין דרכן לישא וליתן עם אנשים.
ולפי זה מתבאר דהראי' של בני מערבא שבגמרא הבבלית מפסוק שלפנינו שייכא בעיקרה לירושלמי באותה סוגיא ונשתרבבה לתלמוד בבלי, ודו"ק. –
ודע דעל יסוד כלל זה דכבודה של אשה לשבת בית נתיסדו כמה וכמה דינים בגמרא ופוסקים, כמו הא דעמוני ולא עמונית, כפי שבארנו, וכן הא דנזיר י"ב א' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם [שמא קידש השליח אמה או בתה] ולא שייך לומר בכל אשה כל דפריש מרובא פריש, יען דדרכה של אשה לשבת בית והוה כמחצה על מחצה, וכן הא דב"ב קל"ט ב' מי שמת והניח בנים ובנות, הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, משום דכבודה של אשה לשבת בית. גם אין מזמנין אותה לדין [אם היא אשה חשובה] אלא משגרין לה סופרי הדיינים וטוענת בפניהם והם מוסרים לב"ד [חו"מ סי' קכ"ד], וכשמשביעין אותה משביעין אותה בהצנע ואין מבזין אותה בקהל [כ"כ בערוך ערך הסת, וחידוש שלא זכרו הפוסקים מזה], וכשהיא אלמנה ומוכרת מנכסי בעלה כדי לגבות כתובתה – מוכרת שלא בב"ד, משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מפני כבודה [אה"ע סי' ק"ג ס"א], וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק ונגשה יבמתו. – ועוד נראה לי להעיר מה שנוגע לדרשא זו, דמ"ש בכ"מ בגמרא דבהרבה מקומות כוון הפסוק לתאר את האשה בשם אהל, כמו בשבת ל' א' על הפסוק דמלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, דרשו שמצאו נשותיהם בטהרה, ובביצה ה' ב' על הפסוק דפ' ואתחנן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם – שהתיר להם תה"מ, וביבמות ס"ב ב' על הפסוק דאיוב ה' וידעת כי שלום אהלך וגו' – שלא תמצא אשתך ספק נדה, ובכריתות ט' ב' על הפ' במצורע וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתה"מ – הכל הוא על יסוד דרשא זו הנה באהל, מלמד שכבודה של אשה לישב בית, וכן יתבאר ע"פ זה הפסוק בס"פ חיי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ובפ' ויצא ויבא באהל רחל, ובשופטים ה' מנשים באהל תברך, ובאיכה ב' באהל בת ציון ועוד הרבה לשונות כאלה. ואע"פ דבב"מ פ"ז א' [בדרשא הבאה] אמרו על פסוק זה הנה באהל להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, משמע דיצאה מכלל שארי נשים, אך מוקמינן כל בת ישראל אחזקת כשרות וצניעות, ומעשה אבות ואמהות ירשו בנים ובנות, והגמרא תפסה הלשון בשרה ע"ד ההוה מענין הכתוב, ודו"ק. .
(יבמות ע"ז א')
והנה לכאורה כונת הראי' משני הפסוקים אחת היא, דדרכה של אשה לשבת בית, וא"כ אינו מבואר מה סאני להו לבני מערבא הראי' מכל כבודה בת מלך פנימה עד שראו להביא עוד ראיה.
אבל יתבאר היטב ע"פ מ"ד בירושלמי בסוגיין (פ"ח ה"ג) דפריך ג"כ על דין עמוני ולא עמונית, אי הכי מצרי ולא מצרית הכי נמי, ומשני שאני הכא בעמון ומואב דכתיב ואשר שכר עליך את בלעם ואשר יעץ וגו', מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה, ע"כ, [לפנינו בפ' תצא (כ"ג ה') לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר לבד, ורק במיכה ו' כתיב זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', והרכיב הירושלמי את שני הפסוקים כאחד, להורות שהשכירות היתה בעצה, וע' לפנינו בפ' תצא שם], והנה לפי"ז לא תספיק עוד הראי' מהפ' כל כבודה בת מלך פנימה, דכיון דעיקר הקפידא משכירות ומעצה, וזה הלא אפשר גם בתוך הבית, לכן הוסיפו בני מערבא, והם בעלי התלמוד הירושלמי, הראי' מהפ' שלפנינו דאיירי שהמלאכים היו בתוך ביתו של אברהם ולא ראו את שרה והגיד להם כי היא באהל. מבואר דהנשים אפילו בתוך הבית הן צנועות לישב לבדנה מבלי השתתף עם הגברים, ולכן מבואר היטב דאפילו לשכור ולייעץ אין דרכן, כיון דגם בבית אין דרכן לישא וליתן עם אנשים.
ולפי זה מתבאר דהראי' של בני מערבא שבגמרא הבבלית מפסוק שלפנינו שייכא בעיקרה לירושלמי באותה סוגיא ונשתרבבה לתלמוד בבלי, ודו"ק. –
ודע דעל יסוד כלל זה דכבודה של אשה לשבת בית נתיסדו כמה וכמה דינים בגמרא ופוסקים, כמו הא דעמוני ולא עמונית, כפי שבארנו, וכן הא דנזיר י"ב א' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם [שמא קידש השליח אמה או בתה] ולא שייך לומר בכל אשה כל דפריש מרובא פריש, יען דדרכה של אשה לשבת בית והוה כמחצה על מחצה, וכן הא דב"ב קל"ט ב' מי שמת והניח בנים ובנות, הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, משום דכבודה של אשה לשבת בית. גם אין מזמנין אותה לדין [אם היא אשה חשובה] אלא משגרין לה סופרי הדיינים וטוענת בפניהם והם מוסרים לב"ד [חו"מ סי' קכ"ד], וכשמשביעין אותה משביעין אותה בהצנע ואין מבזין אותה בקהל [כ"כ בערוך ערך הסת, וחידוש שלא זכרו הפוסקים מזה], וכשהיא אלמנה ומוכרת מנכסי בעלה כדי לגבות כתובתה – מוכרת שלא בב"ד, משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מפני כבודה [אה"ע סי' ק"ג ס"א], וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק ונגשה יבמתו. – ועוד נראה לי להעיר מה שנוגע לדרשא זו, דמ"ש בכ"מ בגמרא דבהרבה מקומות כוון הפסוק לתאר את האשה בשם אהל, כמו בשבת ל' א' על הפסוק דמלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, דרשו שמצאו נשותיהם בטהרה, ובביצה ה' ב' על הפסוק דפ' ואתחנן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם – שהתיר להם תה"מ, וביבמות ס"ב ב' על הפסוק דאיוב ה' וידעת כי שלום אהלך וגו' – שלא תמצא אשתך ספק נדה, ובכריתות ט' ב' על הפ' במצורע וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתה"מ – הכל הוא על יסוד דרשא זו הנה באהל, מלמד שכבודה של אשה לישב בית, וכן יתבאר ע"פ זה הפסוק בס"פ חיי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ובפ' ויצא ויבא באהל רחל, ובשופטים ה' מנשים באהל תברך, ובאיכה ב' באהל בת ציון ועוד הרבה לשונות כאלה. ואע"פ דבב"מ פ"ז א' [בדרשא הבאה] אמרו על פסוק זה הנה באהל להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, משמע דיצאה מכלל שארי נשים, אך מוקמינן כל בת ישראל אחזקת כשרות וצניעות, ומעשה אבות ואמהות ירשו בנים ובנות, והגמרא תפסה הלשון בשרה ע"ד ההוה מענין הכתוב, ודו"ק. .
(יבמות ע"ז א')
רש"י
דרך כוכב. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ" (איכה ב'), שֶׁהַכּוֹכָב עוֹבֵר כְּחֵץ, וּבְלַעַז דישט"נט, כְּלוֹמַר יָקוּם מַזָּל: