פרשנות מצטטת על איכה ג:מד

הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי. לְפִי שֶׁרָחֵל אָמְרָה הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל עָלַי, וְיַעֲקֹב הֵשִׁיב לָהּ וְכִי בַּעֲבוּר זֶה אָמַרְתְּ ״הָבָה לִּי בָנִים״, מַשְׁמָע עַל כָּל פָּנִים, וְכִי בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁיְּקַבֵּל ה׳ תְּפִלָּתִי? כִּי אוּלַי יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁיָּסֵךְ ה׳ בֶּעָנָן לוֹ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה, כִּי כָּל מִי שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְּפִלָּתוֹ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ עוֹמֵד תַּחַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ וְאֵין שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ מָסָךְ מַבְדִּיל וְחוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איכה ג, מד) ״סַכּוֹתָ בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה״, וְעָנָן זֶה הוּא הַחוֹמֶר הָאָפֵל אֲשֶׁר עַל פִּיו יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נט, ב) ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִין בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם״, וּלְכָךְ אָמַר ״אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן״, כִּי מֵאַחַר שֶׁמָּנַע מִמֵּךְ וְלֹא מִמֶּנִּי, אִם כֵּן וַדַּאי יוֹדֵעַ ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּךְ אֵיזוֹ עָוֹן אֲשֶׁר גָּרַם לִמְנוֹעַ מִמֵּךְ פְּרִי בֶּטֶן, וְאוֹתוֹ עָוֹן יָסֵךְ בְּלִי סָפֵק מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. מִיָּד נָתְנָה רָחֵל אֶל לִבָּהּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיהָ אֵיזוֹ עָוֹן גָּרַם לָהּ, וְלֹא מָצְאָה כִּי אִם מִדַּת הַקִּנְאָה שֶׁהָיְתָה בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, א) ״וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ״, וְחָשְׁבָה שֶׁעָוֹן זֶה גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא הוֹעִילָה תְּפִלַּת יַעֲקֹב, עַל כֵּן נָתְנָה אֶל לִבָּהּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לְהַטּוֹת אֶל קָצֶה הָאַחֵר בַּדָּבָר שֶׁחָטְאָה בּוֹ, וְהוּא שֶׁמִּתְּחִלָּה נִתְקַנְּאָה אֲפִלּוּ בַּאֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ לֹא נִתְקַנְּאָה אֲפִלּוּ בְּשִׁפְחָתָהּ, עַל כֵּן אָמְרָה שֶׁבִּזְכוּת שֶׁאַכְנִיס צָרָתִי לְבֵיתִי אִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

ולהורות על שלימות יעקב. הראהו שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. שהם גדולה גבורה תפארת. שהם כנגד אברהם יצחק יעקב. בענין שיעקב חבל נחלתו והוא משולש בזכיות והוא רגל ראשון מהמרכבה. וזה וירא והנה באר בשדה. זהו שדה אשר ברכו ה' שאמר יצחק ליעקב. והיא באר שבע. ועליה יושבים שלשה עדרי צאן הם האבות. והאבן גדולה על פי הבאר. היא אבן נגף וצור מכשול לשני בתי ישראל שנתן עיניו במקדש ראשון ובמקדש שני והחריבם. וזהו סכות בענן לך מעבור תפלה. וצריך סיוע וזכות אבות להסיר האבן מעל פי הבאר. לפי שהיא סתומה וצריך שיאספו כל העדרים של מעלה ושל מטה להסיר האבן מעל פי הבאר. וזהו סבת עיכוב גאולתינו בעונותינו. כמו שאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. ובסבת זה הן עוד היום גדול. הוא יום גאולתנו. כאומרו היום אם בקולו תשמעו. ולכן צריך שנתעסק בתורה. ונשקה הצאן במי התורה. וזהו השקו הצאן. והם השיבו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים של מעלה ושל מטה להעביר האבן מעל פי הבאר. ואנו מחכים לאבן הראשה אבן ישראל שיבא לפוצץ סלעים. ולהסיר האבן הגדולה מעל פי הבאר. כאומרו בדניאל חזה הוית עד די איתגזירת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי. וזה יהיה בסיוע האבות והאמהות. ובפרט רחל שהיא עקרת הבית צריכה להתחנן על בניה. כאומרו קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו'. וזהו עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. ועומדת בשדה. ולכן לא נקברה בעיר מושב אלא בדרך אפרת. והשם יתברך משיבה ושבו בנים לגבולם. ואז יתחזק יעקב שהוא בעל הבית השלישי כמו שכתבתי. ויעמוד לסייע לרחל ולגאול את בניו מן הגליות. ולהסיר האבן שעל פי הבאר שהיא אבן נגף וצור מכשול. וזה שאמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו. שהיא בוכה ומתאוננת על בניה. ויגש יעקב בתפלה ובתחנונים. ויגל את האבן מעל פי הבאר. לפי שלו משפט הגאולה לגאול בגלות רביעי. בענין שיבנה בית יעקב על מכונה. ולכן תמצא בגלות רביעי וזכרתי את בריתי יעקב וגו': והזכיר ליעקב בראשונה. לפי שהוא בעל הקורה. והוא לקח הוא"ו של אליהו והוסיפה על שמו למשכון שיבא לגאול את בניו. ולכן כתב יעקוב מלא בוא"ו. וכן רמז בכאן יעקוב מלא בוא"ו. וכן רמז בכאן שיבא אליהו לגאול את בני יעקב באלף הששי שאנו עומדים בו. ולכן נכתב מלא וא"ו. וכן תמצא שכמו שבכתה רחל דכתיב רחל מבכה על בניה. כן בכה יעקב. ולזה אמר וישא את קולו ויבך כדכתיב קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל. השם יתברך יראנו מתורתו נפלאות:

ובספר הזוהר [זוהר ח"א צ"ג ב'] בזאת אני בוטח מה ההוא בזאת דא הוא את קיימא דהיא זמינא תדיר לגבי בר נש ואתרמיזא לעילא. <תרגום - "בזאת אני בוטח" הוא אות הברית המזומן תמיד באדם ונרמז למעלה במלכות הנקראת זאת>. ובגיני כך איתמר בזאת כד"א זאת אות הברית. <ומשום זה נאמר בזאת כמו שכתוב "זאת אות הברית">. תא חזי בגין דהאי זאת לא נטר דוד מלכא כדקא חזי מלכותא איתערת מיניה כל ההוא זמנא. <בוא וראה משום שדוד המלך לא שמר כראוי זאת זו הוסרה ממנו המלכות כל אותו הזמן>. והכי אוליפנא האי זאת אתרמזא במלכות דלעילא ואיתרמיזת בירושלם קדישא. <וכך למדנו זאת זו נרמזה במלכות שלמעלה ונרמזה בירושלים עיר הקדש>. בשעתא ההיא דדוד עבר עליה נפק קלא ואמר דוד במה דאתקטרא תשתרי לך טרדין מירושלם ומלכותא איתעדי מינך. <בשעה זו שעבר דוד עליה במעשה דבת שבע יצא קול ואמר דוד במה שנקשרת הותרת שיגרשו אותך מירושלים והמלכות תסיר ממך>. והכי הוה במה דעבר ביה איתפס. <וכן היה במה שעבר בו נתפס>. ומה דוד מלכא הכי שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. <ומה דוד המלך כך, שאר בני העולם על אחת כמה וכמה>. מאי האי דאמר דוד והראני אותו ואת נוהו מאן יכיל למיחמי לקדוש ברוך הוא. <מה זה שאמר דוד "והראני אותו ואת נוהו" מי יכול לראות את הקב"ה>. אלא הכי תנינן בההיא שעתא דאיתגזר עליה האי עונשא. <אלא כך למדנו באותה שעה שנגזר עליו אותו העונש מאבשלום>. ודוד ידע דעל מה דלא נטיר האי אות כדקא יאות איתענש בהאי. <ודוד ידע שמשום שלא שמר אות הזה כראוי נענש בזה>. דכלא בהדיה אחידא ולא איקרי צדיק. <כי הכל מיוחד באחד ואינו נקרא צדיק>. הוה בעי בעותיה ואמר והראיני אותו. <היה מתפלל תפלתו ואמר "והראני אותו">. מאי אותו דא אות קיימא קדישא דאיטריד מינאי. <מהו אותו זה אות ברית קודש שנאבד ממני>. מ"ט דתרין אילין מלכותא וירושלם בהאי אחידא. <מהו הטעם שחשב שנאבד ממנו משום ששנים אלו המלכות וירושלים נאחזים באות ברית>. ובגיני כך אותו ואת נוהו. <ומשום זה קשר תפלתו "אותו ואת נוהו">. דתיהדר מלכותא דהאי אות. <שהתפלל שתחזור המלכות הקשורה באות הזה>. ונחזור לדברינו הבא על בת נכר הנה טמא ברית קדש בכחות הטומאה זהו סוד ובעל בת אל נכר (מלאכי ב יא) שחבר אלהותו של מקום באלהים אחרים וכיוצא בזה לכל החטאות באבר אשר חטא שם צריך לשוב ולהצטער. והבן מאמר רז"ל גלות מכפרת עון שילך למקום שאין מכירין אותו ויכרת ממקומו דוגמת עונש כרת הנפש הנכרת משרשה מדה כנגד מדה וירפא מחליו וימצא צרי למכתו בקבולו בגופו וברצונו דוגמת העונש הראוי לנשמתו מאהבה כי אינו דומה מקבלן בעל כרחו למקבל מרצונו. ואמרו רז"ל אשרי אדם שיגיע לו יסורין וכובש כחו ואינו קורא תגר אחר מדת הדין בשעה שבאו ייסורין אל איוב אילו כבש כחו ולא קרא תגר אחר מדת הדין למדה מעולה ומשובחת היה בא וכשם שעומדים עכשיו ואומרים אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' כך היו אומרים אלהי איוב. ובפרק קמא כל השמח בייסורין הבאין עליו מביא ישועה על העולם שנאמר בהם עולם ונושע (ישעיה סד ד). ובזה יש ספרים מחוברים לחכמים לעונשי העבירות ואין אנו בביאורן. אמנם כתבתי זה למחות דעות זרות האומרים כי התשובה היא לבקש מחילה ולא ישוב בדרך ההוא עוד חלילה כי לעולם לא יקרב אל התשובה ומעלתה רק בהשיב אשמו בכל אבר ואבר זהו והשיב את אשמו בראשו. ודע כי התשובה קורעת כל שטרי חובות שבעולם כי היא למעלה מכל שרי הקטיגור והשבים אליה לא יראו מפחד רעה והסוד הנמרץ והנפלא כי יי' צבאות יעץ ומ"י יפר וידו הנטויה ומ"י ישיבנה (ישעיה יד כז) וכתיב ולפני זעמו מ"י יעמוד ומ"י יקום בחרון אפו (נחום א ו') כי התשובה נקראת מי שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אלה (ישעיה מ כ'). את מ"י נועץ ויבינהו (שם יד') ממש. כי מ"י אל בשמים ובארץ. ונקראת בלשון מי כדבר שאינו מושג זהו סוד מ"י פעל ועשה (ישעיה מא ד) והענין הוא כי כל גזר דין של מעלה נמלכין בבינה למעלה ובנצח ובהוד למטה הנקראים צבאות וכשהצדיק עולה מחשבתו למעלה במקום הנקרא בטול נדרים היה מבטלה. ואמרו רבותינו ז"ל בפסוק סכותה בענן וגו' (איכה ג מד) רבי חנינא בר פפא בעא קמיה רבי שמואל אמר לו בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהו דכתיב סכותה בענן לך אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים כההיא דאמר רבי יוסי בן חלפתא עתים הם לתפלה מן הדין קריא ואני תפלתי לך יי' עת רצון (תהלים סט יד) אבל התשובה נמשלה לים מה ים לעולם פתוח אף שערי תשובה לעולם פתוחין והבן מה שאמרו רבותינו ז"ל שאפילו כנסת ישראל נקראת תשובה בשעת שמתעלית לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה. אמנם חכמי הקבלה קראו לבינה לבד תשובה משני טעמים האחד לפי שהכל שב אליו ביובל הגדול ועוד שהנחת הרוח הזך הפנימי הבא מהחכמה ומאין סוף יתברך הוא שם תדיר בלא הפסק. ולשון תשובה מלשון בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל טו) וכשברא הקב"ה את העולם קדם לבריאת העולם התשובה שהיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם שנאמר בטרם הרים יולדו וגו' (תהלים צ ב') והטעם לפי שגלוי וידוע לפניו מה שעתיד להיות לכך הקדים לו התשובה שאם ישוב מחטאו אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה שנאמר הלא אם תטיב שאת. זהו מה שאמרו ז"ל כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לברא אותו במדת הדין ראה שאינו מתקיים בו הקדים מדת רחמים ושתפה עם מדת הדין. ומדת רחמים היא הסליחה והסליחה על ידי התשובה. לכך הקדים לו לאדם התשובה כדי שימחול לו על ידה ועל כן נקראת בשמו של מלך זהו שאמרו רבותינו ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד יי' אלהיך (הושע יד ב) כי כאשר האדם מיישר מעשיו ומזכך נפשו ומטהר מחשבותיו והוא שטעם טעם חטא וכובש יצרו לכבוד י"י יתברך והוא בכחו ובמקומו ובזמנו וידביק רוחו ונשמתו בקונו ויפרוש מן העבירות בעבורו יתברך עליו אמרו רבותינו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים עצמם אינם עומדין לפי שלא נצטערו כאותן שטעמו טעם חטא וכבשו יצרם לכבוד יוצרם ונדבקו בקונם זהו שנאמר עד יי' אלהיך עד כסא הכבוד: