פרשנות מצטטת על איכה ג:נג

שערך כעדר וגו'. רבי יוחנן פתר קרא בישראל לפני הר סיני, עדר שעמדו על הר סיני לא היו עומדים ברוחה אלא מבעד לצמתך – מצמצמין עצמן על כל דבור ביראה ברתת ובזיע ^אר"ל לא היו עומדות ברוחה ובקלות ראש אלא צמצמו עצמן לעמוד ביראה וכו'. ומפרש הלשון שערך כעדר העזים בכנוי לישראל שהתאספו יחד כעדר לפני הר סיני, ודריש שערך מלשון סערה וכמו אחזו שער (איוב י"ח, כ') ושעור הכתוב עמידתך אצל הר סיני בשער – ברתת ובזיע היתה כעדר הרחלים העומדים צפופים ומצומתים כשמפחדים מאיזה דבר. , שגלשו מהר גלעד – הר שגלשתם מתוכו ^בשקרחתם, שמרטתם ממנו [תרגום גבח הוא (פ' תזריע) גלוש הוא], ור"ל שרכשתם לכם ממנו. עשיתי אותו גל ועד לאוה"ע ^גגל הוא ענין חורבן ושממה מלשון גלים נצים, ועד הוא אות וסימן לאו"ה, ובשבת פ"ט ב' איתא למה נקרא שמו הר חורב שירדה לעובדי כוכבים חורבה עליו, וזה מעין דרשה זו. , ואיזה זה – זה הר סיני, ומה הגלשה הגלשתן מתוכו ^דכלומר איזה דבר קרחתם ממנו. – שנייך כעדר הקצובות מלין קצובין ^דובא השם שנים תואר למלים משום שהן הנה ממוצאי האותיות כידוע וכמו שבאו שאר כלי המוצאים להוראת הדבור כמו לשון, שפה חיך, חכו ממתקים (שה"ש), , רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת, שעלו מן הרחצה – שהיו אז כולן מרוחצין מן העונות ^הכמבואר בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ה שכיון שקבלו עליהם עול תורה נמחלו להם כל עונותיהם, ואשר על כן בכל קרבנות יו"ט (בפ' פינחס) כתיב שעיר לחטאת חוץ מקרבנות דעצרת כתיב שעיר לבד, והיינו טעמא דכיון דבעצרת מקבלים עליהם ישראל עול תורה נשמטה חטאתם. , שכולן מתאימות – דא"ר יוחנן, ביום שירד הקב"ה על הר סיני לתת תורה לישראל ירדו עמו ששים רבוא של מלאכי השרת וביד כל אחד עטרה לעטר את כל אחד מישראל ^ווהיו כל ישראל, ע"י העטרות שעטרום המלאכים, דומים ושוים איש אל אחיו, כשויון הטבעי אשר לעדר הרחלים. ורומז כאן להאגדה דשבת פ"ח א' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, [אולי הכונה דשני כתרים לתפלין, השל יד מורה על נעשה, כי העשיה ביד היא והשל ראש על נשמע כי המחשבה בראש היא], ור' יוחנן מייחס ענין זה ליום ירידת הקב"ה על הר סיני [ובשנוי ענין קצת – עטרה במקום שני כתרים], ומכאן קצת ראיה דהלשון נעשה ונשמע אמרו קודם הדבור של עשרת הדברות, שהרי ר' יוחנן מייחס לאותו הזמן מה שבגמרא ייחסו לזמן המאמר נעשה ונשמע, ואע"פ שנכתב לפנינו ס"פ משפטים, וכן פירש"י שם בחומש, וכמו שיבא בסמוך אות ח'. ואולי גם כאן צ"ל וביד כל אחד עטרות היינו שתי עטרות כמו בשבת, ולפי"ז הכונה במלת מתאימות היינו זוג עטרות לכל אחד, ועיין לקמן בדרשה הסמוכה. , ושכולה אין בהם שלא היה נזוק אחד מהם ^זיתכן דרומז למ"ש בשבת פ"ח ב' דכששמעו ישראל דבור אחד מהקב"ה פרחה נשמתן והוריד הקב"ה טל של תחיה וחיו, ובכל זאת, לא נזוק אחד מהם. וגם י"ל דמרמז להדרשה באגדות דבשעת מת"ת לא היו בהם בעלי מומין וגם מי שהיה בעל מום נתרפא אז, והוי לפי"ז המשך הלשון שלא היה נזוק נָזוּק בבינוני פעל, כלומר שלא היה בהם איש נזוק דהיינו בעל מום. , כחוט השני שפתותיך – זה הקול שלפני הדבור, כמש"נ ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ^חואע"פ דזה כתיב ס"פ משפטים אך רש"י פי' שם בשם מדרשים דבאמת נאמר פסוק זה קודם מת"ת, וע' מש"כ לעיל אות ו' ולהלן פסוק ז' אות ק"ו. ומ"ש שפתותיך זה הקול ע' לעיל אות ד*. , ומדברך נאוה – זה הקול שלאחר הדבור שנאמר (פ' ואתחנן) וישמע ה' את קול דבריכם ^טוסוף הפסוק – הטיבו כל אשר דברו, והיינו מדברך נאוה וטוב. , באותה שעה מקלסן משה, כפלח הרמון רקתך, אפילו הריקן שבך רצוף תורות כרמון הזה, ואין צריך לומר מבעד לצמתך מהצנועין ומצומתין שבכם ^ילא נתבאר איפה מרומז שם צדיקים וחכמים במלת לצמתך, ומה הוא מצומתין, ויתכן דהכונה על הצדיקים המחסרים נפשם מטובה בעוה"ז ועי"ז גופם נצמת וכחוש, והלשון צמתך הוא מלשון צומת הגידין, צמתה ידו (ב"ק פ"ה ב') ובלשון הכתוב צמתו בבור חיי (איכה ג' נ"ג) והוא ענין יובש והדוק, וכן דרכם של ת"ח שאין התורה מתקיימת במי שמעדן נפשו אלא במי שממית נפשו עליה, היינו שמחסר נפשו מטובה, וכמ"ש כך דרכה של תורה וכו', וחיי צער תחיה, והיינו שמציק ומצמת גופו ובשרו. כמגדל דוד צוארך – מה שגדל אתכם דוד בספרו(תהילים ס״ח:ח׳) אלהים בצאתך לפני עמך מה כתיב בתרי' ארץ רעשה וגו' ^יאופסוק זה נדרש במתן תורה. , בנוי לתלפיות – ספר שאמרוהו פיות הרבה, אדה"ר, אברהם, משה, דוד שלמה, אסף, הימן, ידותון, שלשה בני קרח, ועזרא ^יבובב"ב י"ד סע"ב איתא שע"י עשרה אנשים נכתב ספר תהלים, ולפי"ז צ"ל דשלשה בני קרח כחד חשיבי, ועי"ש בתוס'. ופרטי המזמרים של כל אלה דחשיב הוא עפ"י המבואר באגדות דהפ' מזמור שיר ליום השבת אמרו אדם הראשון, ועי' ברש"י ב"ב י"ד ב' דהפ' גלמי ראו עיניך אמרו ג"כ אדה"ר, ואברהם הוא איתן האזרחי [כ"מ בכמה אגדות], ומשה נאמר תפלה למשה, ושלמה דכתיב לשלמה אלהים משפטיך וגו' לבן מלך, ואסף כתיב מזמור לאסף, והימן דכתיב משכיל להימן, וידותון דכתיב, למנצח לידותון, וג' בני קרח דכתיב שיר מזמור לבני קרח, אכן מה שחשיב עזרא לא נתבאר איפה נרמז בתהלים, ואולי אמר המזמור על נהרות בבל והמזמור בשוב ה' את שיבת ציון (קכ"ו), ועיין בהגהות הרד"ל. , אלף המגן – כל אותן האלפים ורבבות שעמדו לפני הר סיני והגנתי עליהם לא הגנתי אלא בזכות אותו הבא לאלף דור ^יגקאי על משה רבינו וכל גדולי הדור המקיימים את התורה שניתנה לאלף דור. , ולא אתם בעצמכם נתליתם בו אלא כל שלטי הגבורים – כל מי שיעמוד וישלוט ויתגבר על יצרו כל דורו נתלה בהם, ועל ידי מי נתן התורה – ע"י שני שדיך, אלו משה ואהרן ^ידטעם כנוי זה למשה ולאהרן יתבאר בסמוך פסוק ה'. .
(מ"ר)

יַדּוּ גוֹרָל. כְּמוֹ ״וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי״ (איכה ג:נג):

ידו גורל. שמשליך הגורל ביד על הדבר או אל הדבר, כפי שיעלה הגורל עליו. וכן ידו עליה (ירמיה נ"א) וידו אבן בי (איכה ג׳:נ״ג):

למי נדה. לְמֵי הַזָּיָה, כְּמוֹ "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג'), "לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם" (זכריה ב'), לְשׁוֹן זְרִיקָה:

ומשני דאדייה אדויי - כמו וידו אבן בי (איכה ג׳:נ״ג):

ידו אליה. זרקו לה אבנים כמו וידו אבן בי (איכה ג׳:נ״ג):