פרשנות מצטטת על איכה ד:ז

כפי שנראה בהמשך דיוננו, לפחות במחשבת חז"ל הקרבת הקרבנות הייתה ממטרות הנזירות, והגילוח היה מעמד חשוב בפני עצמו. לפרשת הנזיר מוקדשת פרשה שלמה בספר במדבר, והיא צוטטה לעיל. בנוסף לכך נזכרים הנזירים בכמה פסוקים ופרשיות במקרא. מבחינה משפטית הנזירות שייכת, אפוא, למשפחת הנדרים יחד עם הנדר הכללי, נדר הערכין, השבועה וההקדש. מבחינה חברתית הנזירות מבטאת סגפנות מתונה וקדושה. ההימנעות משתיית יין היא סגפנות של ממש, אך לא סגפנות קיצונית. גם הימנעות מתספורת היא סגפנות קלה בלבד, ויותר משיש בה סיגוף יש בה הצהרה כלפי החברה החיצונית והתנהגות שיש בה מההפגנה כלפי חוץ. השמירה על טהרה היא באותה מידה שנדרש לכך הכהן, והיא מצווה הקשורה בחיי קודש. מעיון קצר במקרא ברור שהתנ"ך רואה בנזירות מעלה גדולה. קבלת עול הנזירות נקראת "הפלאה" (במדבר ו', ב ועוד), וכן אומר הנביא: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזִרים, האף אין זאת בני ישראל נאֻם ה', ותשקו את הנזִרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תִנבאו" (עמוס ב', יא-יב). ה"מינוי" לנזיר הוא זכות גדולה, ובני ישראל נאשמים בכך שמנעו מהנזירים לשמור על מצוותיהם. כמו כן "זכו נזיריה משלג" (איכה ד', ז), פסוק המלמד על תפיסת הנזיר כצדיק הראוי להוקרה בחברה. המונח "נזיר" נגזר מלשון "נזר", שהוא כתר, המתאים למלך. בתנ"ך נזכרים שלושה נזירים: יוסף מכונה "נזיר אחיו" (בראשית מ"ט, כו), שמשון המתאר עצמו כנזיר ה' (שופטים ט"ז, יז) ושמואל. לפי נוסח המסורה על שמואל לא נאמר הדבר במפורש, אך ניתן להבין זאת, ואילו לפי נוסח מגילות קומראן המונח "נזיר" מופיע במפורש (שמ"א א', יא, להלן משנה פ"ט מ"ה, וראו פירושנו לה).

ואין חילוק בין אלו שני הפסוקים אלא שבמקום שנאמר שם ע"ל האר"ץ נאמר כאן למינה"ו. ועוד למינהו הראשון נאמר בפסוק הראשון אחר עץ פרי עשה פרי ושם נאמר למינ"ו בלא ה"א: והענין כי למינהו נאמר במקום גילוי הדעת כי כל התיקונין הוא להזריע זרע לעשות פרי כמ"ש באלו הפסוקים כי הסריס אין לו זקן וזקן הוא סימני גדלות כידוע והוא הדעת כידוע בסוד ידע את חוה אשתו וידע את אשתו כי הזרע הוא חו"ג מיין דכורין ומ"נ הן חו"ג. ולכן אל אחר שאין לו דעת אסתרס כידוע בסוד גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י"ט). ודעת כולל חו"ג זו"נ שלכן בסיום הדיקנא שם אתפשט נוקבא כמ"ש באדרא רבא דף קמ"א ע"ב כמש"ל (בד"ה ותוצא הארץ). לכן כל מקום של גילוי הדעת נאמר למינה"ו שהן חו"ג זו"נ. והן בפנים כתרין תפוחין כמ"ש באדרא זוטא דף רצ"ה ע"א אנפוי כתרין תקרובין דבוסמא כלהו סהדותא כו' עד כל עלמין כלהו בחדו ור"ל דעת בסוד עדות גוונין דאבא ואמא שהן חו"ג בסוד צח ואדום (שיר ה') צח בסוד לבן צחו מחלב (איכה ד') כמש"ל וכמ"ש שם דף רצ"ב ע"ב מחללא דגולגלתא נהירין תלת נהורין כו' עד ולא כתיב ויאמר. ואמר ועל האי אקרי שלים לכלא כמש"ל דשלים הוא בחו"ג והוא בסט' דדעת סהדותא דאבא ואמא בגווני דאנפוי ושם בדף רצ"א ע"א כתיב כי אל דעות ה' עד ויתן עדות ביעקב שם גילוי חו"ג בגוונין. וגילוי השני הוא בתיקון האחרון שנקרא תפארת ששם מתפשטין דכר ונוקבא כאחד בתפארת דגופא כמ"ש באדרא רבא דף קמ"א ע"ב באתר דתליין שערי דדיקנא דאתקרון תפארת כו' ובכללא חדא אתעבדו בהאי תפארת אדם דכר ונוקבא כו' עד ואתקנו מעהא כנ"ל. ולכן נקרא תפארת שגוונין דחו"ג זו"נ ביה מתאחדן כמ"ש בפרשת משפטים דף קכ"ג ע"א גופא דמלכא אתפשטותא דתפארת דגוונין ביה מתאחדן. ולכן באלו שני תקונין נאמר למינהו אבל בפסוק הראשון ששם הוא ברחישותא דארעא שעדיין הכל סתום ואין גילוי כלל לא נאמר למינהו אלא במקום שרש הדעת והו' בפומא ששם גנוז הדעת ושם שורש הדעת כמ"ש בפרשת משפטים שם מאי פומא אלא דעת גניז בפומא דמלכא דאקרי ת"ת פשיטותא דתפארת דכל גוונין אתאחדן ביה דכתיב ובדעת חדרים ימלאו כו' ע"ש. ולכן נאמר שם למינו ששם כלול נוק' בדכורא כמ"ש לעיל בפ"א יהי מאורות כו' שליט דכר בנוקבא כו' וכאן גילוי הדעת בגוונין זו"נ נאמר למינהו שם בוא"ו דכר וכאן ה' ו' דכר ונוקבא. והדעת הוא מתפשט בפנים אור פנימי כמש"ל וכן הוא אור מקיף לו מבחוץ כידוע והוא מקיף לו מן הפה ששם הוא שרש הדעת בסוד הבלים שיוצא מן הפה כידוע. והפה הוא תיקון שביעי דז"א לכן הוא כולל ז' תקונין כמש"ל וכולל ז' הבלים והן ז' הבלים דקהלת שמקיפים לז"ס דזו"נ שהדעת כוללן. ועל הז' הבלים מתקיים עלמא כמ"ש בר"מ פרשת פנחס ובתיקונים והוא זו"נ שנקרא עולם עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט) כמ"ש שם ז' הבלים מחסד עד מלכות. ולכן השבועה הוא בז' הבלים שלכן נקרא שבועה מלשון שבעה כידוע שסוד השבועה בפה בסוד אשר נשבעת לאבותינו שהוא תיקון הפה דעתיקא קדישא כמ"ש באדרא רבא דף קל"ד ע"ב ועיקר השבועה הוא בז"ת כמ"ש בר"מ פרשת יתרו בסוד השבועה ע"ש ומפה דעתיקא קדישא נהיר לפה דז"א כמ"ש באדרא רבא שם ע"א דתאנא מהאי פומא קדישא עלאה ק"ק נשבא רוחא מאי רוחא דאיתרק ביה דמתלבש ביה ז"א כו'. ולכן בפה כלול כ"ב אותיות ונחלקין לג' חלקים ג' וז' וי"ב (הגהה - נ"ב. והכל בסוד הדעת דגניז בפומא כמ"ש בספר יצירה דדעת כולל י"ב מזלות וז' ככבים שהן ז' כפולות וי"ב פשוטות וכולל ג"ר כנ"ל):

צח. ענין זוהר ובהירות כמו צחו מחלב (איכה ד):

דּוֹדִי צַח. לָבָן, כְּמוֹ "צַחוּ מֵחָלָב":