פרשנות מצטטת על איכה ד:ט

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י׳:ז׳) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהילים א׳:ג׳) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א׳:י״א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיהו כ״ז:ו׳) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד׳:ט׳) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיהו י״א:א׳) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהילים קכ״ג:ד׳) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.

אשר למות וגו'. כל המאוחר בפ' קשה מחבירו חרב קשה ממות מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת וכן הוא אומר (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב שזה מצטער וזה אינו מצטער וכן הוא אומר טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי כולהו איתנהו בגוה:

שמעו שמים והאזיני ארץ וגו' ידע שור קונהו וגו'. צריך לדעת מ"ט יקרא ישעיה לשמים וארץ לכאורה יראה כי להם נוגע ליפרע מישראל דכבר הותרו ישראל מפי משה בהם כאומרו האזינו השמים לזה קרא להם יעמדו יחד מתת מזון ואם הדבר הזה הוא כונת ישעיה קשה דלא הוזכר בדבריו רמז מזה ועוד לא מצינו שהביא עליהם רעב והגם שאמ' באיכה טובים היו חללי חרב מחללי רעב הרעב ההוא לא מצד עצירת גשמים אלא מצד מצור ומצוק שהיו ישראל בו ואם לומר להם שאליהם נוגע הענין שאם לא יחזרו ישראל בתשובה יהיו נפסדים וכלים הרי כבר התוס' בע"ז דף ג' וז"ל וי"ל שקיומם הוא בקבלת התורה ובזה ג"כ נרויח קושי' במה שקטה הארץ כשקבלו ישראל את התור' א"כ צריך לדעת טעם ישעיה בזה מהו ולהבין זה צריך לדקדק מהו אומרו כי ה' דבר שאין לו הבנה והכי הול"ל שמעו וגו' דבר ה' ורבותינו אמרו שרצו להזיקו כשאמר להם שמעו והאזינו וגו' ואמרו מי הוא זה שמרעיש העולם עד שחזר ואמר לא אני כי מה אני לומר לכם אלא ה' הוא המדבר ודבריהם ז"ל אמת הם וברוח הקדש אבל אינם מוכרחים בכתוב ואולי מקום הניחו לנו רבותינו:

חלליך לא חללי חרב. טובים היו אילו חללי חרב היו מעכשיו שהם חללי רעב: